לא נשאר הרבה ממני.

קיוויתי פעם שזה ישתפר, הזיתי.

חייתי באשליה שיהיה בסדר, שזה ישתפר, שזה רק עוד שלב בהתבגרות.

התבגרתי, אבל בדרך נאלצתי לגלות בדרך הקשה שזה לא עוד שלב.

החיים מורכבים מהרבה שלבים, אבל זה לא אחד מהם.

יש ימים סבירים ויש ימים גרועים, ויש גם אמצע, אבל אני רוצה את הימים הטובים.

ימים שבהם אני לא אצטרך להרגיש שאני מחזיקה בקצות האצבעות, שאני לא ארגיש את תחילת הנפילה ולא את סופה, ימים שהם ימי שגרה אצל רוב האוכלוסייה.

אני לא צריכה שיגידו לי אם זה תקין או לא, לא צריכה שיטיפו, אני יודעת שזה לא תקין.

במצבי, הייתי אמורה להיות במקום אחר.

אולי עצם זה שאני נמצאת באותו מצב כבר שנים ולא הגעתי לקצה מסלול הייאוש מעידה על חוזק, אולי דווקא על חולשה.

קצת קשה להחליט האם מדובר בחוזק או בחולשה, שכן אני לא יודעת מה יקרה ומתי.

מתי התחלתי לשקוע בכלל?

האם לפני חודש, שנה, חמש שנים?

כל יום שכזה הוא יום שבו משהו בי נעלם.

חלומות, תקוות, רצונות, יכולת.

עכשיו כל יום הוא בפני עצמו, ופעם?

האם זה היה שונה באמת לפני שנים, או שגם אז העברתי כל יום בנפרד, בלי לחשוב יותר מדי קדימה?

אני עוד זוכרת את המטרות שהצבתי לעצמי אז, לפני ששקעתי.

זוכרת את הכישלונות, וחלקם היו צורבים, חלקם צפויים מראש.

כן, זה נמשך כל כך הרבה זמן.

זה כואב, ואני כבר שנים מסתירה את זה.

לא בצורה המוצלחת ביותר, כנראה, כי כבר מזמן אנשים התרחקו.

הפסקתי לספור את השנים.

נשארתי לבד, כמו בסיוט הגדול ביותר שלי.

בלי שתהיה אפילו האשליה שיש חברים.

רציתי לשנות וניסיתי לשנות, ונכשלתי.

ניסיתי להבין מה לא בסדר אצלי, ואני עדיין לא מצליחה להבין מה פגום אצלי, כל כך פגום.

בסוף נשארתי לבד, זה מה שחשוב.

שוב, כמו אז, אין על מי לסמוך.

לפעמים אני לא מצליחה להבין את עצמי, למה אני ממשיכה להחזיק, איך אני ממשיכה להחזיק את עצמי.

אני עייפה מדי מהחיים האלה ומהמאבקים האלה.

גם הגוף כבר מבקש מנוחה, גם הוא מושפע.

אני מחזיקה חזק, כי אני מרגישה שאני כבר לא מתמוטטת, אני מתרסקת.

אין מעצורים בדרך, אין מה שירכך את הנפילה וימנע את הנזק.

מרוכזת בעצמי ולא מתכוונת להתנצל על זה, אין מי שיעשה את זה עבורי.

אין מי שיהיה שם, ברגעים הקשים, גם לא בקלים.

זה הרעל החזק ביותר, גורם לייסורים, מענה, אך לא הורג.

רעל שאוכל אותי מבפנים מדי יום.

אני יודעת שאני צריכה להמשיך הלאה, ואני מנסה, אבל כשמתחיל תהליך השקיעה, קצת קשה לחזור ממנו.

קשה לקום לבד אחרי נפילה.

השנים עוברות ודבר לא משתנה.

אני יכולה להמשיך ולחכות עוד קצת, להחזיק את עצמי ולחיות כל יום בנפרד, לשרוד אותו ליתר דיוק, כי אלו לא חיים.

אבל בכל יום שעובר נשאר ממני קצת פחות, והכוח הולך ואוזל.

זה חייב להסתיים.