אני מניחה שלא הייתי צריכה להיות מופתעת מגזר הדין במשפטו של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט.

הרי למה לשים פוליטיקאי בכיר לשעבר בכלא, כשאפשר לפטור אותו בקנס קטן?

הסיבות להקלה בעונשו הן רבות, בעיני בית המשפט, ולכן העונש שמוטל עליו הוא מאסר על תנאי וקנס.

לא מאסר בפועל ולא עבודות שירות.

בין היתר ציינו בגזר הדין את העובדה שאולמרט התפטר מתפקידו כראש ממשלה לאחר חשדות נוספים, ובעצם קשרו בין התיקים שהיו נגדו אז ובגינם התפטר (חלקם נסגרו, בחלק זוכה, באחד הורשע, כמובן).

למעשה, בית המשפט אומר כי אם אדם התפטר ממשרתו הרמה, הרי שהוא קיבל את עונשו.

טיעון נוסף להקלה בעונש נגע לתרומתו למדינה, בכך שעבד בשירות הציבורי שנים רבות כל כך, בין היתר כחבר כנסת, כשר וכראש ממשלה.

אולי משהו לא בסדר אצלי, אולי החלק במוח שלי שאחראי על החשיבה ההגיוניות התמוסס לו לפתע, אבל בפעם האחרונה שבדקתי, הוא הורשע בעבירה של ניגוד עניינים בעת ששירת את הציבור, כשר המסחר והתעשייה.

כלומר, הוא הורשע בעבירה שביצע בעת ששירת את הציבור, והטיעון להקלה בעונש הוא על כך שהוא שירת בתפקיד זה.

זה מחייב הדגמות קיצוניות, לפי דעתי.

מה היה קורה, אם, לדוגמה, קצין צבא בדרגה בכירה היה מרגל לטובת אויב זה או אחר, מוסר מידע שנפל לידיו בזכות דרגתו הרמה, ועומד לדין על כך?

האם גם אז היו מביאים בחשבון בזמן הטיעונים לעונש את העובדה ששירת את המדינה עד לאותו רגע, ואולי גם אחריו?

איך אדם שהורשע בעבירה שביצע בעת מילוי תפקידו יכול באותו המעמד לקבל שבחים על ביצועיו?

האם במדינת ישראל אין מספיק מיטות בבתי הכלא?

למה השופטים נרתעים ממתן פסקי דין וגזרי דין חמורים במקרים חמורים?

זה נכון גם כאשר מדובר בתאונות דרכים בהן יש נפגעים, כאשר במקרים רבים השופטים מסתפקים בעבודות שירות ובשלילת רישיון, לעיתים לתקופה קצרה יחסית.

המקרה היחיד שזכור לי בו הנהג הפוגע קיבל עונש משמעותי בעקבות התאונה (מסוג "פגע וברח"), הוא המקרה בו הקורבן היה בנו של שופט העליון בדימוס.

אולי זה צירוף מקרים, אולי העובדה שמדובר היה במקרה מורכב, אבל רציתי לראות ענישה חמורה יותר לכל המקרים.

גם במקרה של ראש ממשלה שעומד למשפט, כי הרי כולנו שווים בעיני החוק, ואיש אינו עומד מעל החוק.

הימנעות מענישה חמורה לא תמנע את הישנות העבירות בעתיד.

ענישה היא לא רק עונש לאדם שביצע את העבירה, אלא גם כלי הרתעתי, שמכוון כלפי כלל האוכלוסייה.

למה שנבחרי הציבור שלנו יטרחו להימנע מניגוד עניינים אם קיימת פסיקה שקובעת כי ערך תפקידם גדול מחומרת העבירה?

למה שמישהו יציית לחוק אם החוק הוא בבחינת הצעה בלבד?

מי מבטיח שבעוד מספר שנים לא נראה את הסיפור הזה חוזר על עצמו, עם דמויות שונות, ושוב נראה כי בית המשפט מעדיף שלא להעניש?

אולי מוסר ההשכל הוא שונה לחלוטין, וצריך להוות תמרור אזהרה לכולנו.

אין שוויון בפני החוק.

יש שווים ויש שווים יותר, יש את מי שיכולים להרשות לעצמם לממן הגנה מהשורה הראשונה, עם סוללת עורכי דין שכולם בצמרת, ויש את מי שיצטרכו להסתפק בעורך דין מהסנגוריה הציבורית.

יש שיזכו לגזר דין קל במיוחד, ויש שייענשו במלוא החומרה.

מה שבטוח, ראשי ממשלה יקבלו פחות.

הרי בכל זאת, הם היו חברי כנסת, שרים, מילאו תפקיד חשוב, סייעו לציבור בעצם העובדה שהתייצבו בבוקר במשרד.

לא משנה מה הם עשו במשרד, לא משנה אם הם הפרו את אמון הציבור, גם ניגוד עניינים לא מהווה שיקול.

העובדה החשובה ביותר היא שהם היו ראשי ממשלה, ולכן הם חסינים, יותר מכל שר ויותר מנשיא.

תרומתם לא תסולא בפז ולא תוכתם על ידי עבירה פעוטה כמו הפרת אמונים.