אני מרגישה שאני על סף המעבר לחוסר השפיות.
שנים של בדידות, מתוכן תקופה לא מבוטלת של בדידות שאי אפשר לערער עליה, שאי אפשר לטעות בה, שלא יכולתי להשלות את עצמי בה, גבו מחיר.
הדיכאון הוא ללא ספק הזרז העיקרי, ואילולא הוא ספק אם הייתי היום מגדירה את עצמי כמי שסובלת מבדידות, אבל שני אלו הולכים יחד, צמד חמד.
זה מתחיל ברגעים קטנים, ורק בורא עולם יודע איך זה ייגמר.
מעורב כאן פחד עצום, חרדה, כל המרכיבים הישנים והטובים גם יחד.
במשך שנים לא חשבתי שאני אגיע לשלב שבו אני אתחיל לחשוש שמא אני קרובה מדי לאובדן השפיות, אובדן סופי ומוחלט, או אובדן זמני, וגם בזה וגם באחר אין נחמה.
ידעתי שזה יכול לקרות, בתנאים קיצוניים, תנאים של בידוד מוחלט מהאנושות, שבהם אדם אולי מתחיל לדבר לעצמו, אולי גוזר על עצמו שתיקה שגם היא מקרבת אותו אל אובדן השפיות.
כמו שלא חשבתי שזה יימשך שנים, כמו שלא חשבתי על הרבה דברים, לא חשבתי שאני אחשוב שאולי גם אני מקרה קיצוני.
לא מעודדת אותי המחשבה שקיימים רבים כמוני, צרת רבים במקרה זה, היא עדיין צרה אחת גדולה.
איך אני אדע שזה מגיע?
אולי אני כבר שם, בשלב הראשון של אובדן השפיות.
אולי יש עוד זמן, אולי עדיין לא מאוחר, אבל אני מרגישה שזה כבר מאוחר בשבילי, שאין לי תקווה.
שאין משמעות, שאין זמן, שאין תקווה, שהעולם מלא בייאוש ולא בתקווה ובחלומות.
בכל פעם מתעורר מחדש הפחד של להישאר לבד, ואני כבר יודעת שמירב הסיכויים הם שאני אשאר לבד לשארית חיי, שלא יהיה שיפור.
עבר יותר מדי זמן, נעלם האמון, נשאר הייאוש, גם הפחד נשאר.
אני לא רוצה להישאר לבד ויודעת שאני לבד, והמחשבות מסתובבות, מה האפשרות שלי, מלבד אובדן השפיות?
אפשרות אחת, זה מה שאני צריכה, משהו.
הגוף קורס ואני מרגישה אותו קורס, המוח לא מסוגל לשאת בעומס, הגוף אולי מקבל את האותות ומבין את הרמז.
כן, אני מאמינה בקשר שבין גוף לנפש, במידה מסוימת, הרי ידוע שמתחים גורמים לתופעות גופניות, ביניהן הופעת מחלות שבהן הגוף תוקף את עצמו.
אולי אצלי זה לא קשור, אבל אני לא יכולה שלא לחשוב על ההשפעות האפשריות של הדיכאון והבדידות על הגוף.
אולי זה הייאוש, שמחליש גם את הגוף.
זה לא נגמר, ומבחינתי זה אמור היה להיגמר כבר מזמן, בדרך זו או אחרת.
זה לא אמור היה להימשך שנים, זה לא אמור היה לקרות ככה, החיים שלי כפי שהם היום הם לא מה שהם היו אמורים להיות.
משהו השתבש בדרך, ולא הצלחתי לתקן אותו, לא הצלחתי להתגבר על המכשול, לא מצאתי פתרון חלופי.
יש בי רצון עז להאשים מישהו, להאשים את אלה שבטחתי בהם, את אלה שנעלמו, שהתחמקו.
להאשים את עצמי כי לא ניסיתי מספיק, כי לא בחרתי בפתרונות קיצוניים, כי תמיד השארתי לעצמי תקווה קטנה, גם כשידעתי שזה מסוכן.
להאשים, כי אני צריכה לעשות משהו, משהו נגד המצב הזה, שלא אמור היה לקרות, שלא אמור היה להימשך מעבר לתקופה קצרה בתיכון.
להאשים את הדיכאון, שהרחיק ממני את כולם, שלקח ממני את מה שיכול היה לקרות, שאולי דרדר את הבריאות שלי, שלבטח דרדר את היכולת שלי להתמודד עם משברים אחרים בחיים.
להאשים את מי שגרם לדיכאון להתפרץ בפעם הראשונה.
אני לא רוצה לאבד את השפיות, נדמה שזה הדבר האחרון שנותר לי, ואני לא יכולה לאבד גם את זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
