עוד נשימה ועוד נשימה, ושוב אני מרגישה שאני מתפרקת, אבל לא באמת.

אין חומות של הגנה ואין ביטחון עצמי, אין עם מי לדבר, השקט השתלט.

אותה צרחה שרציתי לצרוח, זו שמעולם לא יצאה, שוב עומדת לה בקצה, מדגדגת, אולי בכל זאת?

אותן מחשבות חוזרות שוב ושוב, וזה מעגל שאין לו סוף, על אף שאני די בטוחה שהייתה לו התחלה, פעם, מזמן.

כבר שכחתי איך זה נשמע, איך זה מרגיש, איך להתחיל ואיך לדעת מתי להפסיק.

אני כבר מזמן לא בסדר.

ההתמודדות מיום ליום גם היא קשה, וזה לא הופך לקל יותר, ופתאום צצות עוד מחשבות, וכל דבר מקבל תפנית מבחינתי, ולכל דבר יש אולי חשיבות אחרת, ואולי זו הזדמנות, אבל אולי גם מכשול.

הפחד מכרסם, מצטרף לבדידות ולדיכאון, מתחיל לעורר את המחשבות, ואולי יש לי סיבה טובה לחשוש.

הסיכוי שאני אשאר לבד עד יום מותי גדל מיום ליום.

אני מתחילה לחשוב שאם אני אצליח לצאת מזה, ההצלחה תיחשב מבחינתי לכמעט-נס.

שנים של בדידות, ועכשיו הפחד מכרסם בעוצמה.

בכל יום הוא מגיע, מכרסם ברגעים שבהם אני רוצה לשכוח, מכרסם בשקט שאני מנסה  לבנות מבפנים, כדי לא לשתוק בחוץ.

זו סופה בפנים, ואני תוהה למה עליי לצפות בהמשך.

איך הרשיתי לעצמי להגיע לזה?

קל להפנות אצבע מאשימה, זו האמת, להאשים זה קל, למצוא את הפתרון זה קשה בהרבה.

יש בכלל פתרון לפחד?

הרי פחד אמור להיות בריא, להזהיר אותנו, ואיפה הוא היה לפני שהוא התחיל לכרסם בעוצמה?

למה לא נדלקו לי נורות האזהרה לפני שנים, למה לא הבנתי שהמצב הזה יכול להימשך לנצח?

אין לי דרך לברוח מהפחד.

הוא מכרסם במחשבות, ואולי זה היה אמור לקרות לפני שנים, ההבנה הזו שנובעת מתוך פחד.

אותן מחשבות שהיו אמורות להתרוצץ בראש לפני שנים.

זה לא רע לפחד להישאר לבד, זה רע כשזה ממשי.

זה רע כשאין דרך להפריך את הפחד.

כשאין ולו הוכחה אחת לקיומה של דרך לצאת מזה.

זה הייאוש שהשתלט על המחשבות, אבל הוא כאן כבר מזמן.

זו ממש חגיגה בראש שלי: בדידות, דיכאון, ייאוש ופחד.

מזינים האחד את השני, מכרסמים, מתישים, מרתקים אותי למקום.

קשה לי לצאת מזה אפילו לרגע.

עכשיו אמורה להיות התקופה היותר טובה שלי, תקופת בחירות, תקופה מעניינת.

אולי זה יוציא אותי מהמחשבות לכמה זמן, אולי זה פתרון ביניים.

כנראה שאין ברירה אלא להתמודד עם זה רק בטווח הקצר ולא לחשוב על הטווח הארוך, כי שום דבר טוב לא נראה באופק בינתיים.

להתמודד עם ההווה ולא עם מה שעשוי/עלול לקרות בעתיד.

האמת היא שאני רוצה להתפרק.

לא קצת, אלא לגמרי, כדי להרגיש שאני יכולה להתחיל מחדש.

להתפרק ולנקות את המאגרים, בלי להשאיר משקעים.

אבל משהו אחד חסר בדרך, משהו שבלעדיו, כך נדמה לי, לא אוכל להתחיל מחדש.

אולי אני רק צריכה למצוא דרך חלופית, אולי יש אחת כזו ועדיין לא מצאתי אותה.

דרך להתפרק, בלי לעצור, כדי לנסות ולהתחיל מחדש, להתמוטט כדי להיבנות מחדש.

אני לא יודעת אם התפרקות מוחלטת תעזור לי, אבל אין לי מה להפסיד.

כשהתחתית קרובה כל כך, במרחק נגיעה, אני יכולה רק לנסות, ובמקרה הכי גרוע, שוב להיכשל.

הרי את התחושה הזו אני כבר מכירה היטב.