כמה פעמים עוד נספוג מטחים על היישובים שלנו ונבליג?

קל לשכוח שהמציאות הזו היא לא דבר חדש עבור תושבי הדרום, אשר סובלים מירי טילים ופצצות מרגמה מזה עשור לפחות.

כלומר, למי שלא גר שם קל לשכוח.

למי שגר במרכז, למי שלא חווה מתקפת טילים מימיו, למי שזוכר רק תרגילים ולא אזעקת אמת.

מי שגר בצפון בוודאי עוד זוכר את מלחמת לבנון השנייה, את הטילים, את הטווח שהלך וגדל, את מספר האזרחים שנהרגו כתוצאה מפגיעה ישירה.

נדמה שזה רחוק מהמרכז, אבל אולי כדאי שנזכור שאנחנו מדינה קטנה מאוד.

מדינה מוקפת אויבים, שלאף אחד מהם לא יפריע אם נושמד.

אנחנו לא זוכרים מספיק טוב את הירי על הדרום, שהוא לא מלחמה, הוא מתקפה שחוזרת על עצמה.

גם הממשלות שלנו לא זכרו, ובחרו להבליג.

מי שחשב שאחרי הגירוש מגוש קטיף הממשלות שלנו יגיבו בעוצמה על כל טיל, על כל פצצת מרגמה, התבדה.

מי שחושב שהוא מוגן במרכז הארץ, ששום דבר לא יכול לקרות במדינת תל אביב, שכל יישוב שנמצא בין גדרה לחדרה מוגן מפני טילים, צריך לזכור שאין פינה בטוחה בארצנו.

הטילים שנמצאים במלאי ארגוני הטרור מכסים כל פינה.

הממשלה שלנו גם היא צריכה להתעורר.

ריח בחירות באוויר, ושוב נדמה שאנחנו מניפים אל על דגל לבן, נכנעים מבלי לנסות להגיב.

למה אנחנו מחכים בכלל?

להרוגים?

לבית ספר שיספוג פגיעה ישירה באמצע היום?

למשפחה שתימחק לאחר שביתה, שאינו ממוגן, יספוג פגיעה ישירה?

לאן נעלמה יכולת ההרתעה של הצבא שלנו, צבא חזק, אבל מוסרי?

מוסרי מדי, אם תשאלו אותי.

אם אנחנו מבליגים אחרי שהיישובים שלנו מותקפים, אחרי שאזרחים נפגעים, כשבתים נפגעים ובנס לא נהרגו כל יושביהם, מה אנחנו משדרים לעולם? שלא אכפת לנו מהאזרחים בדרום?

אנחנו תמיד מפחדים מהתגובה של העולם המערבי, מעוד גינוי באו"ם (הגוף שמגנה את ישראל, אבל מתעלם ממדינות מוסלמיות שטובחות באזרחים), חושבים על מה שיכול לקרות במקרה של פגיעה בחפים מפשע בעזה, אבל לא חושבים מה יגידו עלינו, כמדינה שאינה עושה די כדי להגן על ביטחון אזרחיה.

מדברים על מיגון, מסבירים לציבור כמה חשוב לרוץ למרחב המוגן, משקיעים במערכת הגנה מפני טילים, אבל מה לגבי תקיפה?

לא נקודתית, לא חיסול של מחבל או שניים, לא רק של מי שמניח מטען או נתפס בעת שיגור טילים, אלא פגיעה של ממש בתשתית הטרור, לא רק במבנים או בבודדים.

זו הרתעה, זה מה שאנחנו צריכים לשדר לעולם: אנחנו חזקים ולא מפחדים לפעול נגד הטרור.

לא לפחד ממחיקת שכונת מגורים, לא לפחד מפגיעה בחפים מפשע (הרי הם לא חסים על אזרחי מדינת ישראל), לא לפחד ממה שיגידו באו"ם ובארגוני זכויות האדם, שמשום מה שותקים כאשר אזרחים כאן נפגעים וחיים מאזעקה לאזעקה.

לא להתרפס ולא לבקש מהעולם לעזור, אלא לפעול.

יש לנו את האפשרות לפעול, כל מה שנדרש הוא רק הפקודה מלמעלה, אור ירוק לתקיפה גדולה.

אין תירוצים הפעם: גלעד שליט כבר לא מוחזק ברצועת עזה וגוש קטיף כבר מזמן ריק מישראלים.

ההבלגה עשתה לנו רק רע, סימנה אותנו כחלשים, בתקופה שבה עלינו להוכיח שאנחנו עדיין חזקים.

הגיע הזמן להשיב אש, ולא אש סמלית.

אחרי עשרות טילים ופצצות מרגמה שנורו משעות הבוקר, הדבר המתבקש הוא תקיפה, כזו שתשיב את כוח ההרתעה לצה"ל.

לא על החפים מפשע ברצועת עזה עלינו להגן, אלא על האזרחים שחיים כאן, במדינת ישראל, שסופגת ירי טילים שוב ושוב מבלי להגיב בצורה ראויה.

לא לפזר הבטחות לקראת הבחירות המתקרבות, אלא לפעול, כי מעשים, בעיניו של הבוחר, שווים יותר מעוד הבטחה שתופר לאחר השבעת הממשלה הבאה.