משהו מושך אותי למטה.

אני לא יודעת להסביר מה זה, לא מזהה את זה, אבל אני מרגישה את זה.

אולי אני מודעת לזה יותר מדי, אולי אני מתייחסת לזה יותר מדי, אבל מה כבר יש לי לעשות נגד זה?

עייפתי מהמאבק הזה.

אין לי את הכלים להתמודד עם זה כמו שצריך (אף על פי שבמידה מסוימת, אני חושבת שאולי אני מתמודדת עם זה טוב, כי אני מתמודדת כבר שנים).

נגמרו לי הרעיונות מה עוד אפשר לעשות.

יש גם את הפחד, הפחד לקחת צעד גדול מדי ולמצוא את עצמי שוב במקום שאני לא רוצה להיות בו.

צעדים קטנים עדיפים בעיניי, הם נראים פחות מסוכנים, גם אם רק למראית עין, וכך הם פחות מפחידים.

אני מנסה להתקדם.

העניין הוא, שאי אפשר לדלג מעל זה, אי אפשר לעקוף את זה, אי אפשר להתעלם מזה לחלוטין.

זה תוקף, בלי אזהרה מוקדמת, ואני צריכה להיות ערנית, לא לגרום לעצמי להזמין את זה.

ההתקדמות חייבת להיות איטית, ככה זה כשמתקדמים לבד.

אני לא מתבודדת, זה לא באמת חלק מהאופי שלי (אולי אפשר לחשוב בטעות שכן, אבל מעולם לא ייחלתי להגיע למצב הזה), ואולי בגלל זה קצת יותר קשה לי.

יש אנשים שמתקדמים מהר יותר כשהם לבד, ואולי זה גם תלוי בתחום ההתקדמות.

אני מתקדמת לאט יותר, וזה, ככל הנראה, במקרה הטוב, שבו אין נסיגה.

כמו תמיד, אני מתמודדת עם כל יום מחדש, כל יום בנפרד.

מפרידה בין כל האכזבות והכישלונות כדי לא להגיע לתחתית ההיא, כמה שרק אפשר, כמובן.

יש דברים שהם לא בשליטתי, ואני לא יכולה לשלוט באמת במצבים האלה שמזמינים את הדיכאון לתקוף שוב.

הוא תמיד ברקע, כן, אבל יש ימים שבהם הוא מורגש יותר, משום מה, וזה לא חייב להיות ברצף, ואין שום כללים של ממש.

יש נפילות ויש רגעים של שבירה, יש רגעים שבהם אין מוצא, שאין מה לעשות, רק לחכות שהם יעברו, וגם אז נשאר משקע.

הבדידות, במובן מסוים, הרגה את התקווה.

הזינה את הדיכאון בצורה היעילה ביותר, וביחד יצרו מעגל שקשה עד בלתי אפשרי לצאת ממנו.

זו אשמתי, אבל אולי זו לא אשמתי.

אולי זה רק מזל רע, צירוף מקרים שכזה, משהו לא רגיל, סיבה כלשהי שבגללה אני לכודה כבר שנים במעגל הזה.

האמון נסדק וכמעט נעלם, ואני רק רוצה תקווה, שביב של תקווה, שיש לי סיכוי.

לדעת שזו לא אני, שזה רק מזל רע שנגמר, שאפשר להתחיל מחדש.

אני רואה את לוח השנה מול העיניים, התאריך מולי, ואני יודעת שיותר מדי שנים עברו.

אני צריכה את שביב התקווה הזה, אבל אולי, יותר מכל דבר אחר, אני צריכה את האשליה שזה עוד יסתדר.

אשליה, גם זה משהו, לא?

אולי אני לא צריכה לתהות מה מושך אותי למטה, כי זה לא משנה את העובדות.

גם אם בדרך נס ימי הבדידות יגיעו לקיצם, הזיכרון יישאר.

אי אפשר למחוק שנים שלמות, אי אפשר להתעלם מזה.

עייפתי, ועם זאת, אני ממשיכה, בדרך לא דרך, להתמודד עם כל יום.

אין לי מושג איך, ומשום מה, נדמה שזה לא נהיה קל יותר.

אני לא בטוחה שאני מתקדמת, ואני לא בטוחה כרגע אם אני בדרך לתחתית או שאני עדיין באותה הנקודה, אבל אני ממשיכה לנסות.