שוב זה קורה, ואולי זה חלק מהמעגל הזה.

מעגל ארור שכובל אותי ולא נותן לי לבנות שגרה בריאה.

איבדתי תחושה, במובן מסוים.

אני לא מצליחה לגלות עניין בשום דבר, אני לא אדישה ולא מתעניינת.

קצת מנותקת, קצת רחוקה ממה שעניין אותי בעבר.

עם זאת, שאלה אחת ממשיכה להטריד אותי: האם יש תקווה?

הבדידות היא מעין כלא, היא מבודדת את האדם יותר ויותר בכל יום שהיא סביבו.

הבדידות מקיפה את החיים שלי מזה מספר שנים, ונדמה שבכל יום זה רק מחמיר, שבכל יום אני מאבדת עוד קצת מהסיכויים הקלושים לצאת מזה.

אף אחד לא רוצה להגיע למצב הזה, אף אחד לא מתאר לעצמו שזה יגיע.

זה מגיע, ואני לא היחידה, אני יודעת, אבל במקרה הזה, צרת רבים היא לא חצי נחמה.

אין נחמה בכל אותם הרגעים שבהם הבדידות דוקרת את הלב כמו סכין.

הרגעים האלה רבים, ואין דרך טובה לעבור אותם, אין דרך להתמודד איתם באמת, רק לברוח, מהר ככל האפשר, להתעסק במשהו אחר, עד לרגע הבא.

אני מחכה לנס, ואני חיה עם הספק הזה, שאולי אין נס בדרך, ועם החשש שלזה נועדתי.

כל יום נראה בדיוק כמו הקודם לו, וזה בלתי אפשרי, זה לא הגיוני, אבל זה חלק מתופעות הלוואי של הבדידות.

למה שהימים ייראו שונים, בעצם?

בכל יום זו אותה התמודדות בלתי נסבלת, אותו כאב ואותו פחד, פחד שיש לו אחיזה חזקה מדי במציאות.

ראיתי אותם מתרחקים, ואולי זה היה הדיכאון שהפחיד אותם, אבל מבחינתי זה לא משנה, זה נראה כמו גורל.

גורל שנבחר עבורי, להיות לבד, וכן, זה מה שמפחיד אותי.

טעיתי, כן, בוודאות שגיתי מספר פעמים, אבל מה כבר עשיתי שזה מגיע לי?

אני לא אוהבת להתחבט בצורה כזו, כי היא לא מובילה לשום מקום, אבל מדי פעם המחשבה הזו צצה, הרי לא פשעתי.

אני ממשיכה לתהות, כמה זמן אני אוכל להמשיך ככה?

להחזיק חזק, לגרום לעצמי להחזיק חזק, בזמן שהייאוש הוא חלק מסדר היום.

אולי, במידה מסוימת, כבר עברתי את ההתמוטטות, אולי עכשיו אני במצב שהוא לא ברור, משהו בין הנפילה לבין ההתאוששות.

גם זה אפשרי, אבל אולי לא התמוטטתי לחלוטין, אולי אני רק בדרך לשם, ואולי זה יהיה קשה משחשבתי.

אני לא בטוחה שאני רוצה להמשיך להחזיק את עצמי חזק.

אלו לא חיים.

לעבור כל יום בנפרד, להתמודד עם כל יום בנפרד, להחזיק חזק ולהיתלות בתקווה שמשהו ישתפר, ולעשות את זה כל בתור שגרה במשך שנים, אלו לא חיים, ובוודאי לא החיים שרציתי לעצמי.

פעם זה נראה אחרת, חייתי באשליה מסוימת שזה זמני, שזה ישתפר ממש בקרוב, שאני אלך בעקבות התכנית שלי, בעקבות החלומות שלי, שזה יסתדר אם אני אעשה את כל מה שאני רוצה לעשות.

על החלומות ויתרתי בהדרגה, כשראיתי שאני נכשלת בכל דבר, חוץ מאחד, שנשאר שם תמיד, כדי שיהיה לי במה להיתלות.

תקווה שכזו, שאולי אם אני אצמצם את החלומות, אולי אחד מהם לא ינחל כישלון.

בדרך הבנתי שמשהו לא בסדר, ואולי זו אני שלא בסדר, ואולי זה חוסר מזל, אבל מה זה כבר משנה, כשהדברים היציבים היחידים שמקיפים אותי הם הבדידות, הדיכאון והייאוש?

המעגל הזה, אותו מעגל ארור שבו כל הרכיבים מזינים האחד את השני, שממנו אני מייחלת לצאת ולא יודעת איך.

אני לא יודעת איך לתקן את זה, אני לא יודעת איך לשפר את המצב.

דבר אחד אני יודעת: משהו חייב לקרות.

שינוי כלשהו, שיפר את היציבות של המעגל הזה, שיחזיר אותי למי שהייתי.

משהו.