זה לא משתפר.

לא ציפיתי שזה ישתפר מעצמו, כי בחיים הדברים לא מסתדרים מעצמם, אבל כשנדמה שלא נשאר עוד מה לעשות, כשנגמרים הרעיונות איך לנסות ולשפר, יש רצון לראות את זה נבלם.

הוא כאן.

אצלי, בראש שלי, משתלט על המחשבות, משתלט על העתיד, אוכל אותי מבפנים.

אני כבר לא מי שהייתי, לפחות כך נדמה עכשיו.

כשאין מה שיעצור את הנפילה הבאה, כשאין שום דבר באופק, הוא מקבל תמיכה והזנה.

שוב מעגל הקסמים הארור הזה, שאין לי דרך לצאת ממנו לבד, כי זו דרך הכניסה אליו: לבד.

יותר מדי ברור, יותר מדי כואב.

די, שזה ייגמר כבר, שזה יהיה מאחוריי.

זה לא קורה, הוא כאן, מרעיל אותי, הורס, שובר.

אין דרך החוצה.

כבר לא מאמינה בכלום, כי לא נראה לי שיש פתרון קסמים, וככל שעובר הזמן, אני תוהה האם יש פתרון כלשהו.

אני תוהה האם תרופות יעזרו, או שאולי הן לא ישפיעו בכלל, אולי הן רק יזיקו.

החלום ההוא, שהשארתי כשוויתרתי על השאר, האם הוא יישאר או שאולי גם עליו אוותר?

אני חייבת להשאיר לעצמי את החלום הזה, היחיד, ואני יודעת את זה, אבל מה יקרה כשהייאוש יגבר עליי?

זו אותה המחשבה בכל יום שחולף.

אותה התחושה הקשה שאי אפשר להתנער ממנה, שאין דרך יציאה.

החיים ממשיכים אבל אני לא, אני נמצאת באותו המקום, לא מצליחה להתקדם, גם אם מידי פעם יש תחושה שהתקדמתי עוד צעד קטן.

זה לא מספיק, זה לא מספיק כדי להרגיש שיש שיפור, זה לא מספיק כדי להחזיק אותי עוד קצת.

יש גבול לכמה שאפשר לסבול, יש גבול לכמה שאפשר לשאת את זה.

אני לא יודעת מה הגבול שלי, אבל התחושה היא שבשנים האחרונות לא התרחקתי ממנו, אני הולכת עליו, מרחק פסיעה מהתהום.

האם יש משהו שימלא את החלל שנוצר בשנים האחרונות?

נדמה שזה בור שלא ניתן למלא, שלעולם יישאר בור, שלא יתיישר, שאי אפשר יהיה להתעלם ממנו.

בור, חלל שנוצר בעקבות האיכול שגרם הדיכאון, שאולי לא היה משתלט אילולא הבדידות, שאולי ניתן היה למנוע, ואולי לא.

מחשבות על גורל ועל האפשרות לשנותו, מחשבות על העתיד הצפוי, ואולי אין בו חידוש לעומת העבר וההווה, שמהם הייתי מעדיפה להיפרד.

בור שבו אני נמצאת, ושממנו אי אפשר להתקדם, אי אפשר לצאת, אין אור ואין אוויר.

השנים עוברות והפתרון לא נמצא.

הבדידות והדיכאון מחלישים אותי, ומונעים ממני להתקדם.

נראה שזו הדרך שמובילה לשום-מקום, דרך ארוכה ומייגעת, שבסופה לא מחכה דבר.

הפחד שמא זה לא ישתנה מוחשי יותר ויותר מיום ליום, אולי כי אנחנו בנויים בצורה כזו שאנחנו אמורים ללמוד מהניסיון, והניסיון שלי אומר לי שזה לא ישתנה, יהיו רק אשליות בדרך, אבל הן, כדרכן של אשליות, יתנפצו לי מול העיניים, ושוב אצטרך להתפכח.

להתפכח, כי אולי זה הגורל, ואולי מה שכתוב מלמעלה לא ניתן לשינוי, גם לא לשינוי קל שבקלים.

אם זה מה שכתוב עבורי, אולי עדיף להניף את הדגל הלבן ולהיכנע, שלא כדרכי, להיכנע כי יש גבול לכל אחד, יש גבול לכמה שאפשר להיאבק.

זה לא המקום שבו רציתי להיות בשלב זה של חיי, זה לא המצב שבו רציתי להישאר, ועם זאת, זה מה שיש.

המציאות נתונה ועליי לקבל אותה כפי שהיא.