בשבוע שעבר התפוצצה פרשה שעל דבר קיומה אזרחי ישראל לא ידעו דבר.
סביר להניח שהיא לא הייתה זוכה להדים שהיא זכתה להם בשבוע האחרון, אילולא שלושה חברי כנסת עמדו על הדוכן וניצלו את החסינות הפרלמנטרית שלהם, תוך התעלמות מופגנת מצו בית משפט האוסר על הפרסום.
התחקיר, ששודר באוסטרליה, מספר על צעיר אוסטרלי שעלה לישראל, וכביכול התגייס למוסד.
על פי פרסומים שונים, הוא גם התרברב על שירותו במוסד בפני עמיתיו לעבודה.
אותו תחקיר חשף, בעצם, את עובדת היותו אסיר שעל קיומו לא שמעו, שהוחזק בבידוד והתאבד לאחר מספר חודשי מעצר.
על הפרשה הוטל צו איסור פרסום, שבעצם, חל גם על עצם קיומה, ואשר הגיע עד לבית המשפט העליון, ואושר גם שם.
שלושת חברי הכנסת שניצלו את החסינות שלהם כדי לחשוף את הפרשה בשידור חי, לא נמנים על הימין, כמובן.
הם רצו, אולי, להראות את הצד השלילי והאפל של מדינת ישראל, רמזו להעלמת אנשים, כמו במשטרים חשוכים.
אבל הימים חולפים, ובכל יום שחולף מתגלים עוד פרטים, למשל, שלאסיר המבודד ניתן ייצוג משפטי על ידי שלושה עורכי דין, ויום לפני מותו הוא התייעץ עם עורך דין נוסף.
פרט נוסף הוא שככל הנראה, מעצרו תחת שם בדוי היה בהסכמתו, ומשפחתו ידעה שהוא במעצר, כך גם השלטונות באוסטרליה, שטענו בשבוע שעבר שלא ידעו מדבר.
לא נשללו ממנו כל הזכויות, והוא לא הועלם.
הוא נעצר, הושם בבידוד, אך קיבל ייצוג משפטי.
סביר להניח שהייתה סיבה טובה למעצרו בבידוד (בתא השמור ביותר), וכך גם לשמירה על סודיות הדבר.
אך על דבר אחד כולם, כנראה, יסכימו: לא היה טעם בהמשך איסור הפרסום על עצם קיום הפרשה הזו לאחר שדבר קיומה נחשף בתחקיר אוסטרלי.
בעידן שבו אנחנו חיים, שבו אין לנו באמת פרטיות, שבו המידע עובר במהירות, ומאוכסן לעתיד, קשה להסתיר דברים.
באופן יחסי, צו איסור הפרסום שהוטל על הפרשה עבד לא רע: במשך למעלה משנתיים לא ידענו על עצם קיומה, ולא על התאבדותו של אותו צעיר אוסטרלי.
הפרשה הזו אירעה בסמוך לפרשה אחרת, שצו איסור הפרסום עליה היה תקף למשך תקופה של כארבעה חודשים.
על הפרשה ההיא, שנחשפה, יכולנו לקרוא במרשתת, בעיתונות הזרה, ואת הרמזים לכך קיבלנו בעיתונות הישראלית.
לצווי איסור הפרסום האלו יש מטרה: להגן על המדינה, על ביטחונה ועל ביטחון אזרחיה.
אין שקיפות מלאה באף מדינה, גם לא במערב הנאור.
מדינת ישראל לא שונה ממדינות אחרות בכך שיש לה את האפשרות למנוע פרסום באמצעות צווים, על מנת להגן על ביטחונה.
לתקשורת יש, כמובן, עניין לסקר ולדווח על כל פרשה, בייחוד כשהיא נוגעת לביטחון המדינה, אך שיקולי ביטחון קודמים.
אם פרסום דבר מעצרו של אותו צעיר טרם מותו היה מסכן אזרחים ישראלים, עדיף למנוע פרסום.
הטלת צו איסור פרסום לא שקולה להיעדר ייצוג משפטי, ולראיה, שלושה עורכי דין ייצגו אותו בהליכים השונים.
מה שידוע לנו כיום הוא, ככל הנראה, קצה הקרחון, ואולי החלק היחיד שאמור לעניין אותנו הוא רק דבר מותו בתא השמור ביותר.
אני לא יכולה שלא לחשוב מה יקרה אם כל חבר כנסת שלידיו יגיע מידע ביטחוני מסווג, יחליט שהשידור החי של המליאה הוא הזמן הטוב ביותר לנצל את חסינותו הפרלמנטרית ולדווח על המידע שיש בידיו.
אם חסינות פרלמנטרית גוברת על צו איסור פרסום, אולי כדאי לשקול שוב את יעילותם של צווי איסור פרסום, לפחות כל עוד לחברי הכנסת יש זכות מלאה להתעלם מהם במליאה.
צו איסור הפרסום היה תקין, אך ההתעלמות ממנו, בעיניי, פוגעת בסמכותם וביעילותם של בתי המשפט, לנהל הליך משפטי תקין.