לפעמים הפוליטיקה (לפחות זו הישראלית) נראית לי מעוותת ביותר.

מי שהכריזה שלא תיכנס לממשלה, מי שניסתה לכרות ברית טרם הבחירות עם מפלגות מרכז-שמאל אחרות, היא הראשונה שחתמה על כניסה לקואליציה.

העיוות הגדול של הפוליטיקה, ואולי עדיף להתייחס לזה, שוב, כאל משחק הכיסאות.

כל אחד רוצה לשבת על אחד מהם, בלשכה משלו, עם צוות, עם רכב, עם כל היוקרה הנלווית למשרה הנחשקת הזו, שר בממשלת ישראל.

שתי המפלגות המעורבות, הליכוד-ביתנו ו"התנועה", אכזבו את הבוחרים שלהן, שהאמינו ששתי המפלגות לא יישבו יחד, ובוודאי שלא ציפו לסדר הדברים הזה.

גם אני לא ציפיתי למהלך הזה, שנראה לי חסר כל הגיון, שכן ישנן מפלגות גדולות יותר, שיהיו מוכנות לשבת בממשלה, אולי אפילו תמורת יחס נמוך יותר בין השרים לחברי הכנסת, כך שניתן יהיה לצמצם את מספר השרים שאין להם תיק.

אבל זה העיוות במשחק הפוליטי: מה שנאמר אתמול לא תקף היום, ההבטחה לבוחר לא שווה פרוטה, והעמדות יכולות להשתנות ברגע.

ראינו את זה עם אריאל שרון, שנבחר בתור מנהיג הליכוד, הגה את רעיון הגירוש מגוש קטיף, ובסופו של דבר, הקים מפלגה חדשה, בעודו מכהן כראש ממשלה מטעם מפלגת הליכוד.

תמורת אותו כיסא נחשק רבים מוכנים להתפשר.

להתפשר על העקרונות, אותם עקרונות שבזכותם אותו נבחר ציבור הגיע למקום שהוא נמצא בו, אותם עקרונות שהבוחר רצה לראות.

רגע אחרי הבחירות, שוב שוכחים אותנו, האזרחים, הבוחרים, אלו שמושפעים בסופו של דבר מההליך הזה.

נדמה שמה שעומד בראש סדר העדיפויות של ראשי המפלגות הוא האגו, טובתם האישית, ולא טובת המדינה ואזרחיה.

קצת קשה להסביר בדרך אחרת מדוע ראש הממשלה נתניהו בחר לחתום על הסכם קואליציוני ראשון דווקא עם מי שהלכה נגדו לאורך כל הדרך, מי שעקרונותיה המדיניים שונים מהותית משלו.

התשובה מסתתרת באותו מאבק גלוי-סמוי בינו לבין נפתלי בנט, מנהיג מפלגת "הבית היהודי", מאבק אגו חזק כל כך, שבמשך שנים הם לא מצליחים להתגבר עליו.

אותם מאבקי אגו שמונעים הקמת קואליציה סבירה, משפיעים עלינו, ולא רק כי אין לנו ממשלה מתוך הכנסת הנבחרת שהושבעה לאחרונה.

ההשפעה היא גם כלכלית, שכן במקרה של כישלון בהקמת ממשלה שנשענת על קואליציה, רחבה או צרה, נחזור שוב לקלפיות, ומדובר בעוד הוצאה שממומנת על ידי משלם המסים, וזה עוד לפני שאושר תקציב המדינה.

הקדמת בחירות היא לא בהכרח דבר רע, אבל המטרה היא יציבות, ולא בחירות בכל חצי שנה, שנה, או אפילו שנתיים.

הסקר האחרון שהתפרסם בשעות האחרונות יכול להמחיש את אכזבת הבוחרים מהעיוות הפוליטי הזה: מפלגת הליכוד-ביתנו מתרסקת (באופן יחסי), ואילו מפלגת "יש עתיד" צומחת.

למען האמת, זה לא הזמן למאבקי אגו.

במדינה כמו מדינת ישראל, שמוקפת באויבים, שמאוימת באופן יום יומי, שמתמודדת עם מציאות מורכבת מבפנים ומבחוץ, אין זמן למאבקי אגו ואין בהם טעם.

אפשר היה לסיים את המשא ומתן הקואליציוני בזמן שהיה, ללא הארכות, אבל כל אחד רוצה את הנתח שלו, כל מפלגה רוצה לצאת מפגישת המשא ומתן עם "הישגים" בדמות תיקים בממשלה ואולי ועדה או שתיים בכנסת.

עם נקודת פתיחה כמו שיש כרגע, שבה מפלגה של שישה מנדטים מקבלת שני תיקים, יהיה קצת קשה להרכיב ממשלה של פחות משלושים שרים, והרי מפלגת "יש עתיד" מעוניינת בממשלה שיש בה מספר קטן יותר של שרים.

ראש הממשלה נתניהו משתף פעולה עם משחק הכיסאות הזה, ומוכיח שהפוליטיקה המעוותת לא עברה מהעולם, ואולי לזה בדיוק היינו צריכים לצפות, אחרי שבכהונה הקודמת (שבפועל, נמשכת גם ברגעים אלו) הקפיא את הבנייה ביהודה ושומרון, ותמך ב"נאום בר-אילן" בפתרון של "שתי מדינות לשני עמים".

דווקא עכשיו, כשיש לו הזדמנות ליצור קואליציה צרה ממספר מצומצם של מפלגות (הליכוד-ביתנו, "יש עתיד" ו"הבית היהודי"), אחרי שנכרתה ברית שנראית קצת משונה בין יאיר לפיד לנפתלי בנט, הוא מכניס לקואליציה, בהסכם הראשון, מפלגה בת שישה מנדטים, וממנה את מנהיגת המפלגה לשרת המשפטים והאחראית על התהליך המדיני, מה שמעכב ואולי אף ימנע כניסה של מפלגת "הבית היהודי" לקואליציה, אבל אולי זה בדיוק מה שהוא רוצה.

האגו והכיסא חשובים יותר מרצון הבוחר, ואולי זו הדרך הפשוטה ביותר לתאר את הפוליטיקה בישראל.