זה לא נעלם.
זה נשאר, ואולי אני טועה, אבל לתחושתי, זה לא נעלם, אפילו לא התחיל להיעלם.
אני לא מצפה שהדיכאון ייעלם מעצמו, אני מצפה שהתרופה תעשה את העבודה, תעשה את מה שהזמן לא עשה.
הגעתי לנקודה שבה לא ראיתי מוצא אחר, שהבנתי שאין ברירה, שהגיע הזמן לטפל בזה תרופתית.
התלבטתי במשך כמה חודשים, ואולי מדויק יותר להגיד שההתלבטות ארכה שנים.
ידעתי שקיימות תרופות, פחדתי מתופעות הלוואי, הרי ידוע שלפעמים תופעות הלוואי של התרופה גורמות לה להיות מזיקה יותר משהיא מועילה.
אבל אני לא מרגישה שזה עובד.
לא מרגישה את ההיעלמות, או ההיחלשות, או כל תיאור אחר שיתאים למטרת התרופה.
אני יודעת שאני צריכה לתת לזה זמן, יודעת שלא מדובר בשבוע, או אפילו בחודש, אלא בתקופה ארוכה יותר.
מה אם התחלתי מאוחר מדי?
אולי כבר אי אפשר לטפל, אולי הנזק נעשה ואי אפשר לתקנו.
הרי הדיכאון לא הופיע לאחרונה, אלא לפני שנים, ואולי היה צריך לטפל בו כבר אז, אולי עדיף היה להתעלם מהתווית שאולי תודבק ולטפל בזה, כדי לחיות חיי שגרה סבירה.
כל זה לא קרה, והדיכאון המשיך לשלוט בחיי, לשבש אותם.
החלטתי לטפל בזה, אבל אני חוששת שזה מעט מדי ומאוחר מדי.
אולי אני טועה, ושום תרופה לא תעזור.
לא כי התרופות לא יעילות, לא כי הדיכאון לא קיים, אלא כי יש לו בסיס להתקיים ממנו.
הבדידות שלא מרפה, שחונקת, שהורגת.
שום תרופה לא תשכיח ממני את הבדידות.
אין תרופה שתגרום לי להאמין שאין בדידות, שזה רק בראש שלי, שיש לי חברים רבים מסביב ושאפשר לסמוך עליהם.
הם לא קיימים, אין על מי לסמוך.
זה הקושי.
לא תמיד התקשיתי לסמוך על אנשים, אבל זו אחת מתופעות הלוואי של הבדידות.
הבדידות מחמירה כל מצב, כל מחלה, כל רגע, כל קושי.
היא מזינה את הדיכאון, מקבעת את המצב הנוכחי, מחמירה אותו.
כל יום שעובר מרחיק אותי ממציאת פתרון.
לא את החיים האלה ביקשתי לעצמי, אבל קשה להתווכח עם מה שמקבלים.
חשבתי שזה יעבור, אולי קיוויתי שזה יעבור, כי זה אמור היה להיות זמני, אבל הזמני הוא קבוע.
לא יכולתי להתמודד לבד, אז בחרתי בכדור שיעשה בשבילי את העבודה.
מוקדם מדי לקבוע, אני יודעת, אבל אני עדיין לא מרגישה בתחילתו של השינוי, לא מרגישה שינוי בתסמינים ובעוצמתם.
אני מפחדת שאולי יהיה קשה עד בלתי אפשרי לטפל במצב הזה באמצעות כדורים.
כל עוד הבדידות ממשיכה להזין את הדיכאון, קשה למגר אותו.
קל להאשים את הדיכאון, ולמען האמת, הוא המרכיב היחיד בתערובת המשונה הזו שניתן לטפל בו באמצעות כדורים.
אולי דווקא בשל העובדה שדיכאון נחשב למצב שניתן לרפא, קל יותר להאשים אותו.
לבדידות הרי אין מרפא, אין תרופת פלא, אין פתרון של ממש לבריחה מהמצב הזה, שרק הולך ומתקבע עם כל יום שעובר.
הייתי מעדיפה לטפל בבדידות, ורק אז בדיכאון, אבל כל הניסיונות שהיו בעבר כשלו, והבדידות עדיין כאן.
בחרתי לטפל במה שאפשר, או מה שנראה אפשרי לריפוי, ולא לנסות לתקן מצב שהולך ומחמיר, ומוביל אותי אל עבר אי השפיות.
הבדידות היא זו שמובילה אל התהום.
המצב הזה שבו אני מרגישה על סף אובדן השפיות לא נוצר בעקבות הדיכאון לבדו, אלא בגלל הבדידות.
דיכאון אולי נחשב למחלת נפש, אבל הוא הרבה פחות מסוכן מהבדידות, כי היא זו שהורגת בסוף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
