אם היה כדור לזה, הייתי הראשונה שמתייצבת בתור ונוטלת אותו בקביעות.

כדור אחד ביום שיעביר את התחושה ואת המחשבות, זה לא נשמע רע בכלל.

אבל אין כזה כדור, וגם לא יהיה, מהסיבה הפשוטה שאין כדור שיכול לשנות את מה שמחוץ לגוף.

אין כדור שיכול להעלים את המציאות ולהחליפה באחרת, אין כדור שיכול לשנות אותה ברגע.

אז המציאות נשארה אותה המציאות.

אני רק רוצה לצרוח.

לצרוח, בכל הכוח, לנצל את הריאות, לצרוח את זה ולהוציא את זה החוצה.

אין לי דרך מילוט, אין לי אפשרות לשנות, ודווקא הכדור ההוא גורם להבנה מלאה של הדברים.

אותו כדור שאני נוטלת כדי להיפטר מבעיה אחת, או לפחות להפחית את עוצמתה, עוצמה שיכולה להרוג אדם, לפחות זה מה שחשבתי, עד שהבנתי שהבעיה האמיתית היא חיצונית לחלוטין, ולי כבר מזמן אין את האפשרות לשנות.

אני רוצה לבכות ולצרוח, אבל מה זה כבר ישנה?

איבדתי, ידעתי שאיבדתי, ולא עשיתי, לא עשיתי מספיק או שלא עשיתי בכלל, כי המצב רק התקבע במשך השנים, וזה לא נהיה קל יותר.

כל רגע מלא במחשבות האלה, מחשבות על בדידות, על חברוּת ומשמעותה, מחשבות על העתיד הצפוי.

אין טעם בעתיד שכזה.

אני מרגישה שנשארתי בלי כלום.

בלי חברים ובלי תקווה ליצור קשרים, בלי יכולת לתקשר ולתת אמון.

לא יכולה לחשוב על שום דבר מעבר לזה, לא יכולה לחיות מעבר לזה.

זה הבור.

אין ממנו יציאה, אין ממנו פתח מילוט, אין סולם, אין אור.

אין מקום לשאול שאלות על מה כבר עשיתי, אין מקום להטיל ספק, המציאות הקיימת היא שקובעת, ואולי כבר מזמן ידעתי, רק לא רציתי להכיר בזה באופן סופי.

דברים נעשים ברורים יותר לפעמים.

ברגעים האלה, שבהם ההכרה במציאות הלא רצויה הזו משתלטת, אני משתדלת להחזיק חזק בחלום ההוא, אחד, רק אחד שנשאר, כדי לא לאבד שליטה לחלוטין.

זה לא יחזיק לזמן רב.

ההכרה במציאות מכה עמוק, חותכת בבשר, פוצעת ושורפת.

סיוט שאני לא מתעוררת ממנו כבר שנים, סיוט שנמשך ונמשך, ואני רק רוצה להתעורר, ויהי מה.

אי אפשר לצרוח, אי אפשר להגיד דבר, כי כבר מזמן אין עם מי לדבר.

זה הורג אותי ואני צריכה להמשיך כרגיל, לזייף חיוך ולהגיד שאני בסדר, ממש בסדר.

אני לא מסוגלת.

אם בעבר היה מדובר בשילוב, הרי שהיום כבר ברור לי שכל עוד הבדידות נשארת, אני לא מסוגלת לתפקד בצורה מיטבית.

זה סיוט, ואין דרך אחרת לתאר את זה, חלום בלהות שלא רציתי להתעורר לתוכו, והנה, כבר שנים שאני מתעוררת לתוכו מדי בוקר, והולכת לישון מדי לילה בידיעה הברורה שמחר לא יהיה שונה בהרבה מהיום.

אני רוצה לצרוח כדי להתעורר, כי אולי דרך הצרחה אני אתעורר ואגלה שזה היה סיוט, סיוט שרק חלמתי שעברו שנים, אבל בעצם, הזמן עמד מלכת ולא קרה שום נזק.

הזמן לא עמד מלכת, וגם הסיוט הזה הוא בעצם מציאות, ואי אפשר להתעורר ממנה.

הנזק כבר נגרם, ואי אפשר לתקן אותו.

אני רוצה לתקן, אבל מגלה שזה מעבר ליכולת שלי, זה לא תלוי בי, כבר מזמן לא.

זה בור, שמעבר לזה שאין בו אור ואין ממנו יציאה, הוא רק הולך ומעמיק מדי יום, ולי אין סולם ואין את האפשרות לטפס לבד.