לא ציפיתי להרבה מביקור נשיא ארצות הברית, ברק חוסיין אובמה.
הנאום שלו היום, שנישא בפני צעירים (בעיקר), ולא בכנסת, בית הנבחרים הישראלי, לא חידש דבר.
אך בכל זאת, ניתן להגיד שמספר נקודות חודדו.
הראשונה היא יחסו לישראל.
בניגוד למה שאפשר היה לחשוב מהתמונות שצולמו אתמול, לנשיא ארצות הברית אין גישה אוהדת במיוחד לישראל.
כאשר בא אדם, בייחוד כאשר הוא מנהיג מעצמה, מבקר את המדינה שבה הוא נמצא ואומר שהיא מפלה אנשים בגלל מוצאם ו/או שיוכם הדתי, כאשר לטענה זו אין כל ביסוס, מתחילה הבעיה הראשונה באמינות האהדה שלו לישראל.
כאשר חלק מהנאום שלו מוקדש לזכותה של "מדינה פלסטינית" להתקיים לצד מדינה יהודית, ותוך כדי מועברת ביקורת על ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון, וכן על תפקוד הצבא הישראלי, שמגן על המדינה היהודית בגבולות הבלתי אפשריים שלה, אפשר להבין שאם הוא בא עם "תכנית שלום" כלשהי, לא מדובר בתכנית מאוזנת.
הטענות לפיהן אין לערביי השטחים חופש תנועה, חופש לעבד את אדמותיהם, וכי מי שפוגע בהם לא נענש, נראות מופרכות, שלא נאמר חלק מתעמולה אנטי-ישראלית.
אי אפשר להזכיר בנאום אחד את הארץ המובטחת, ומיד לאחר האזכורים מספר הספרים להגיד "תתחלקו, תוותרו, תיסוגו עוד קצת, עד שתיעלמו".
זו לא אהדה לישראל, זו אהדה לעולם האסלאם, מה שהתחיל לפני ארבע שנים, עם תחילת כהונתו הראשונה.
להזכיר את ההישגים, את העבר, את השואה, ואז לבוא ולהגיד שאנחנו מפלים, לטעון לכך שאנחנו מדינת אפרטהייד מבלי להזכיר את המילה המפורשת, זו בהחלט לא ההגדרה של אהדה, וגם לא הדרך לתאר מדינה שהיא בת ברית.
הנקודה השנייה היא יחסו לאיראן ולנשק הגרעיני שהיא מפתחת.
אם מישהו היה צריך הוכחה שלארצות הברית אין שום רצון לפתוח בחזית נוספת, ושהגרעין האיראני לא מטריד אותם במיוחד, הוא קיבל אותה היום.
אין פתרונות של דיפלומטיה עם מדינה שמדברת על השמדת עם, על פיתוח גרעין ומתעלמת מזכויות אדם.
מדינה שיורה באזרחיה ברחוב, שמקימה כורים גרעיניים ומתפארת בהתקדמות שלה, בהתרסה כלפי העולם המערבי.
מדינה שרואה בישראל מדינה שצריך להעלים, ויפה שעה אחת קודם, מדינה שבה לנשים אין זכויות, מדינה שבה מחאה היא כמו קריאה למלאך המוות.
מבחינתו, מבחינת ארצות הברית, אין צורך לתקוף, אפשר להסתפק ב"סנקציות", אפשר לתת להם להמשיך, עד לנקודת האל-חזור.
גישה של סלחנות ופייסנות כלפי מדינה שאין בה סלחנות ופייסנות.
בספרי ההיסטוריה אפשר לקרוא מה קרה כאשר מדינות חזקות החליטו לנהוג בסלחנות ובפייסנות כלפי מדינות תוקפניות כמו איראן.
אומנם לא ציפיתי להרבה, אבל אני מניחה שלא ציפיתי להתעלמות בוטה מהמציאות.
הבוקר שוגרו טילים לעבר ישראל, מעין ברכת "ברוך הבא, כבוד הנשיא", בסגנון רצועת עזה.
זאת, כמעט שמונה שנים לאחר שמדינת ישראל נסוגה מרצועת עזה ומצפון השומרון.
גם מלבנון ספגנו ירי טילים, לפני ואחרי הנסיגה מדרום לבנון.
מחבלים עדיין מנסים להיכנס ולפגוע, אנשים עדיין נפגעים, ולמעשה, ברגעים אלו ממש שוכבת פעוטה בבית חולים, נלחמת על חייה לאחר שמחבלים יידו אבנים לעבר מכוניות בכביש חוצה שומרון, וגרמו לתאונת דרכים.
רוב המדינות הערביות, אולי כולן, התנגדו, מתנגדות וימשיכו להתנגד למדינת ישראל כמדינת העם היהודי.
זה לא ישתנה בעקבות נאום אחד וגם לא בעקבות מאה.
ההסתה תימשך, גם אם מחמוד עבאס יגיד שהוא "מתנגד לאלימות כלפי אזרחים" (לאלימות נגד הצבא, כמובן, הוא לא מתנגד, אפילו בשיחה עם נשיא ארצות הברית).
המציאות היא, שאין סיכוי של ממש לשלום, כי גם אם יהיה הסכם, לא יהיה מי שיקיים אותו.
אין צורך לנסות שוב, ההיסטוריה נוטה לחזור על עצמה, ואין צורך לחזור על הטעות שמכונה "הסכמי אוסלו".
אנחנו לא רוצים מאות או אלפי קברים נוספים, רק רוצים לחיות כאן, בלי שיעמידו לנו תנאים.
רק רוצים להיות עם חופשי, כי זו ארצנו, ואין אחרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
