באיזו חברה אנחנו חיים, שבה מכים ורוצחים רק בגלל הערה, או רק בגלל שעמום?
לאיזו רמה נמוכה ירדנו, או ליתר דיוק, צנחנו, כאשר אנחנו נשארים אדישים לכותרות שזועקות שמשהו רקוב בחברה שלנו?
בסוף השבוע הוכה ניצול שואה, רק כי העיר לילד שפירק ספסלים בגן ציבורי, ולא, לא הילד היכה אותו, אלא האב, ששמע שאדם מבוגר נוזף או מעיר לילד על כך שהם משחיתים רכוש ציבורי.
היום דווח כי מקרה דומה קרה לאדם מבוגר נוסף, רק בעיר אחרת, ואני לרגע חשבתי שאני קוראת על אותו הסיפור, אבל זה סיפור אחר, דומה מדי.
לפני למעלה משלוש שנים הוכה למוות אדם שטייל עם משפחתו.
לפני זמן לא רב נרצח אדם שהעיר לצעירים שהרעישו בגן הציבורי מתחת לביתו.
דוגמאות לא חסרות, ענישה דווקא כן.
בשני המקרים שבהם הוכו קשישים, המכים נשלחו למעצר בית (שחרור בתנאים מגבילים).
לא מעצר עד תום ההליכים, אפילו לא שבוע, גם לא יום.
קשה להישאר אדישים.
לא כי מדובר בניצול שואה, לא כי מדובר בקשישים, כי מדובר בבני אדם.
זה לא באמת משנה אם מדובר בקשיש או בילד, ביהודי או במוסלמי, בחסר בית או בעובר אורח.
זה גם לא באמת משנה אם מדובר באלימות על רקע הערה או בקשה, על רקע רומנטי, בעקבות שתייה לשוכרה או בעקבות שעמום של צעירים.
אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שחרור בתנאים מגבילים של אלו שנוהגים באלימות כלפי הזולת, לא יכולים להרשות לעצמנו שהם יסתובבו בינינו, לא יכולים להרשות לעצמנו עוד קורבן.
כמו תמיד, נדמה שזה מתחיל ונגמר בבתי המשפט.
אותם בתי משפט שמקבלים עסקאות טיעון מבלי להפעיל מספיק שיקול דעת (וכן, לדעתי אין הפעלת שיקול דעת באישור עסקת טיעון שבה אדם שדרס ופצע קשה אדם אחר יבצע עבודות שירות בלבד).
אותם בתי משפט שגוזרים עונשים מקלים, מחפשים את הנסיבות להקל על אלו שלא צריכים להסתובב חופשי.
זה פוגע בתפקוד המשטרה ובחיים של כולנו.
ענישה מרתיעה היא גורם חשוב, משמעותי כל כך, במלחמה בפשיעה.
אין צורך במשפטי ראווה, רק בענישה שתהיה מוגבלת לא רק לענישה מרבית, אלא גם למזערית.
ענישה שתגרום לכולנו, לפחות על הנייר, להרגיש קצת יותר בטוחים.
לדעת שיש שפיטה, יש ענישה, ויש מחיר לפשיעה.
לדעת שהרחובות בטוחים יותר, כי המשטרה מבצעת את עבודתה ובתי המשפט את שלהם.
העונשים הקלים שבתי המשפט מטילים, לא גורמת להרתעה, ומחזירה את העבריינים לרחובות מהר מדי.
זה קורה יותר מדי, ואת ההשלכות אנחנו כבר מכירים, מכותרות העיתונים.
אין פתרון אחר, מלבד ענישה.
אם בית המשפט מתקשה לגזור עונשים כבדים על העבריינים, הרי שיהיה זה תפקידה של הכנסת, תפקיד המחוקקים למעשה, לשנות את המציאות.
לא צריך הרבה בשביל זה, רק קצת אומץ ושיתוף פעולה של חברי הכנסת.
להוסיף סעיף של ענישה מזערית, שלא תהיה חריגה ממנה בכל מקרה, ואם צריך, להוסיף גם סעיף של עונש מוות, שאפשר יהיה להשתמש בו במקרי הקיצון.
אם אין תרבות, ניתן לחוק להיות הסמן שלנו, להתוות את הדרך לחברה מתורבתת יותר והגיונית יותר.
אבל לנו, לציבור הרחב, אסור להישאר אדישים.
אסור לנו לשתוק כאשר עבריינים מסתובבים חופשיים, כאשר משחררים אותם לביתם כעבור שעה של חקירה.
היום אלו הקשישים, מחר אנחנו נהיה אלה שסובלים מאותה האלימות.
אם זה יימשך, כולנו נחיה בפחד, נפחד להעיר ונפחד לשנות, נפחד לתקן ולא נשפר את מה שדורש שיפור.
אסור שזה יקרה, ואסור לתת לעבריינים לצאת לחופשי מבלי שהם ישלמו את המחיר על מה שעשו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
