לפעמים אפשר לקרוא את הכותרות ולהיזכר שהכתובת הייתה על הקיר.
אנחנו אומרים ששקט כאן.
מדחיקים את מה שהיה כאן לפני שנים ספורות בלבד, ומאמינים שיש לנו שקט.
בזמן הזה מתרחשים ניסיונות לביצוע פיגועים, רבים נבלמים, חלקם מגיעים לכדי פציעת אזרחים וחיילים.
לפעמים יש בוקר שבו אנחנו מקבלים סטירת לחי מצלצלת מהמציאות.
הבוקר הזה היה אחד מאלה.
אב לחמישה, תושב יצהר, נרצח בידי מחבל בצומת תפוח.
מחבל שחטף את נשקו האישי וירה לאחר מכן לעבר כוחות הביטחון, ונעצר רק לאחר שנורה ונפצע.
המציאות הזו, שסוטרת לנו בכל פעם מחדש, נראית כמו בלתי נמנעת, אבל אולי אפשר היה לקרוא את הכתובת, היא הייתה די ברורה, כתובה בדם.
בכל פעם שאירוע שכזה מתרחש, פיגוע או ניסיון פיגוע, התחושה שאנחנו כולנו מטרות חוזרת אליי, תחושה שעל כולנו מסומן מעין לוח מטרה שכזה, שפגיעה קטלנית בו תהיה ההישג הגדול של האויב.
זה קורה בעיקר כשילדים נרצחים בדם קר, אבל גם פיגוע שנראה כאילו נבחר בו אזרח ישראלי באופן אקראי מחזיר את התחושה הזו.
לוחות מהלכים, שעליהם סימונים.
אנחנו לא אוהבים לחשוב על זה.
למה שנרצה לחשוב על זה?
אף אחד לא רוצה לחשוב על כך שהוא מטרה מהלכת, לחיות בתחושת רדיפה שמא האדם שהולך מולו ברחוב הוא בעצם שליח האויב, שאוחז בסכין.
במקומות מסוימים זו המציאות.
אנחנו לא רוצים לחיות בתחושה שאנחנו גרים בשכונה קשה, כמו שאמר נשיא ארצות הברית, אנחנו רוצים להאמין שאנחנו בשכונה טובה ושקטה, כזו שכולם מתקנאים בגרים בה.
זה לא המערב הפרוע, זה המזרח התיכון, ולפעמים, נדמה שהוא מסוכן כמו השכונות הקשות שם, מעבר לים.
להגיד שהכתובת הייתה על הקיר זו אמירה לא מדויקת.
זו לא כתובת אחת, יש מספר כתובות, והן היו כתובות בצורה חדה וברורה, חלקן צבועות בדם.
הפיגוע הבוקר לא היה פיגוע הדקירה הראשון בשנה זו בצומת תפוח.
המחבל שרצח הבוקר, לא ביצע את הפשע הראשון שלו.
את הכלא הוא כבר ראה מבפנים, אחרי שנשפט על יידוי אבנים, ושוחרר במהלך השנה האחרונה.
כמוהו מסתובבים עוד רבים בגדה, ברצועת עזה ומחוץ לגבולות ישראל.
קל לקחת את הדוגמאות של משוחררי עסקת שליט, שחזרו לעסוק בטרור, חלקם כבר נעצרו שוב.
הכלא לא עוצר אותם מלעסוק בטרור, ולא מפחית מהרצון שלהם לפגע, לפגוע, לרצוח ולהרוס.
שקט הוא יחסי.
גם השקט בדרום הוא יחסי, ושוב אנחנו קוראים על "טפטופים" שאחראים להם "שכנינו האדיבים" שברצועת עזה.
תל אביב או הגדה המערבית, זה לא באמת משנה.
המטרות הן אותן המטרות.
זה לא באמת משנה אם מדובר במטולה או בנתניה, בחיפה או בשדרות, בבאר שבע או בירושלים.
הסיבה לכך שיש לנו את השקט הזה, היא לא כי אין מחבלים בנמצא, ולא כי יש הסכם שלום בדרך, אלא כי יש מי שדואגים לכך שהמאמצים והכוונות יסוכלו.
המחסומים שנראים למי שלא גר כאן מיותרים, שנראים כמו ניסיונות למרר לאנשים את החיים, הם הכרחיים לביטחון, כמו גם כוחות הביטחון שעובדים יומם וליל, לפעמים בשטחים שנתונים לשליטת הרשות, רק על מנת לשמור על החיים שלנו, של כולנו, בתוך הקו הירוק ומחוצה לו.
אנחנו לא חיים במדינה שלווה, יש לנו אויבים מסביב, והם רק מחכים להזדמנות.
אחדים מהם פועלים על דעת עצמם, בעידודם של מנהיגים מסוימים, אחרים פועלים כחברים בארגון טרור.
הבוקר אחד מהם ניצל את ההזדמנות.
בגללו, עוד משפחה נוספה היום לרשימת המשפחות שהטרור היכה בהן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
