זה לא נגמר.

זה לא מאחוריי, ואני צריכה להמשיך להתמודד.

להעמיד פנים מבחוץ, ולקרוס מבפנים.

אני משתדלת לא לחשוב על זה, להעסיק את עצמי, וזה חוזר על עצמו, כמו בפעמים קודמות.

סיפור שחוזר על עצמו שוב ושוב, ואני בכל פעם מחדש צריכה למצוא את הדרך.

לבד.

זה היה יכול להיות הרבה יותר פשוט.

הרבה פחות מסובך וארוך, אולי אפילו פחות כואב.

בכל יום שעובר אני מרגישה שאני נאכלת מבפנים, לא מצליחה להתמודד ולהפסיק את זה.

אולי הסיבה לכך היא שאין דרך להתמודד עם זה.

אי אפשר להתמודד עם בדידות.

אפשר לשרוד במצב כזה, או להפסיק אותו, אם יש מספיק מזל.

לי אין את המזל הזה.

אני כבר יודעת שלא משנה לאן אלך, אלו חוקי המשחק: בסוף אני אשאר לבד.

אני יכולה לשכוח מהחלומות ומהתקוות.

אני מנסה לתרץ, אבל אין לי תירוץ, אני לבד, וזה כל הסיפור.

קל להגיד שנעזבתי, שהפנו לי את הגב, אבל מה זה משנה, כשבסוף אני מוצאת עצמי לבד?

העובדות לא משתנות, הסיבות לבדידות כבר פחות חשובות, כשאין תקווה לפתרון.

רק רציתי לצאת מזה.

לקטוע את הרצף, למצוא דרך לצאת מהמעגל הזה.

אבל הוא מקיף אותי, ומתעבה בכל יום, לא משאיר לי דרך לצאת החוצה.

לא יכולה כבר להגיד את זה, לא יכולה לצעוק את זה, ונאכלת מבפנים.

אין דרך החוצה.

בסוף המחשבה הזו תמיד חוזרת.

אחרי יום ארוך, אחרי הסחות הדעת שאני מארגנת לעצמי.

כמה עלוב המצב הזה, כמה עלובה אני.

זה מקטין אותי, במובן השלילי ביותר של המילה.

תחושה של חוסר חשיבות וחוסר שייכות, תחושה של ייאוש ורצון להיעלם.

נשארתי תקועה באותו המצב, ומשום מה חשבתי שיש דרך לצאת מזה, חשבתי שאני אצא מזה, ניסיתי ונכשלתי בכל פעם מחדש.

אם אני צריכה לחפש את מי להאשים, כדאי שאאשים את עצמי ראשונה.

על זה שהעזתי לחלום ולהאמין, על זה שהמשכתי לנסות על אף שידעתי שהכישלון בוא יבוא.

זו לא התפכחות.

למען האמת, אני לא באמת יודעת איך להמשיך הלאה, איך "להתמודד" עם המצב הזה, כשאין דרך להתמודד.

אני יודעת רק שהרגעים האלה מגיעים.

רגעים של צלילות לא נוחה, שבה המציאות סוטרת לי בעוצמה, וההבנה מחלחלת, והתגובה שלי בהתאם.

מחשבות על איך זה קרה ולמה, מתי ומה כבר עשיתי שזה מגיע לי, והשאלה שצפה מדי פעם: איך זה ייגמר?

אני יודעת שאסור לי להראות את זה כלפי חוץ.

כמו שאסור היה להראות את הדיכאון, והבדידות היא הרי חמורה בהרבה.

אסור לספר כמה רע אני מרגישה, כמה חלשה אני בשנים האחרונות כתוצאה מכך, על הגוף שהבדידות אוכלת אותו.

אסור לספר שאני כבר מזמן מהלכת על הגבול הדק שבין השפיות לאובדנה, שלפעמים אני מרגישה שכבר עברתי לצד השני.

בחוץ אני אמורה להיות בסדר, כמו כולם, מזייפת חיוך ומספרת שאני בסדר, ממש בסדר.

לא מספרת על הדיכאון והבדידות, כי אני לא רוצה להרוס את הסיכוי שלי לצאת מהמעגל הזה, לא רוצה שיפנו לי את הגב.

הסיכוי הזה קלוש, ולמרות זאת, אני לא רוצה להעלים אותו.

אני רוצה לצאת מזה.