יש מקרים שקורים, ולאחריהם אנו תוהים מה גרם להם, מה עבר בראשו של אדם לפני שביצע מעשה כה נוראי, איך הוא הגיע להחלטה שכזו.

הרצח שאירע אתמול בבאר שבע הוא אחד מאותם מקרים.

הרי אדם סביר לא היה נכנס עם נשק לסניף הבנק ורוצח עובדים ועוברי אורח רק משום שסירבו לבקשתו, בייחוד כאשר מדברים על סכומים נמוכים.

נדמה שאירועים כאלה לא קורים כאן, זה לא נראה מתאים.

אבל אתמול זה קרה.

אדם נכנס לסניף, לאחר שסורבה בקשתו, וירה באמצעות נשק שהוחזק ברישיון באזרחים שהיו במקום, עובדים ועוברי אורח.

קצין לשעבר, עובד עירייה לשעבר.

אבל כנראה שאי אפשר להבין מה עבר בראשו של אדם שכזה, רגע לפני שלחץ על ההדק.

לנתח לאחר מעשה זה אומנם הכרחי, אך אין בזה נחמה עבור משפחות הקורבנות.

בחודשים האחרונים הנושא של מאבטחים ואזרחים הנושאים נשק ברישיון עלה לכותרות לא מעט.

מספר מקרי רצח שאירעו גרמו לזה, ואפשר להבין מדוע מעלים הצעות כאלו ואחרות, יעילות יותר או פחות.

האמת היא שלא תמיד ניתן למנוע מקרי רצח כמו זה שאירע אתמול בבאר שבע.

לא כל פשע ניתן למניעה, ולא ניתן לצפות את התנהגותם של כל בני האדם.

מנסים לנתח את אופיו של הרוצח שירה למוות בארבעה בני אדם, להסיק ממה שהוא חווה, מהאישיות שלו כפי שהיא מוכרת לאנשים סביבו.

כל זה נעשה בדיעבד.

ייתכן שדווקא את הרצח הזה ניתן היה למנוע, אולי היו תמרורי אזהרה שאפשר היה להסיק מהם את המסקנות, ואולי לא היו, אולי זה מקרה של אובדן שליטה קטלני.

מספרים שהוא היה בזירת פיגוע, קצין בגזרה לא קלה בשומרון, וכנראה שגם הושפע.

יש שיגידו שהוא סבל מתסמונת דחק פוסט טראומטית, שזה מה שהוביל אותו לבצע את הרצח, גם אם רק בעקיפין.

אולי לא היה מי שיזהה את תמרורי האזהרה.

לא היה מי שיעצור את הנפילה שלו לאותה הנקודה שבה הוא החליט לקחת את הנשק שהוא מחזיק ברישיון ולצאת למסע הקטלני.

גם אם כל תמרורי האזהרה האפשריים מופיעים, אם אין מי שרואה ומזהה אותם, אם אין מי שפועל, כאילו לא היו שם בכלל.

הם לא תמיד מופיעים, כמו שלא כל אדם ייכנס לבנק וירצח אזרחים ללא סיבה.

אי אפשר לדעת מה עובר לאדם בראש.

את מה שאירע אי אפשר לשנות.

אי אפשר לחזור בזמן ולמנוע, אי אפשר להחזיר את הקורבנות לחיים.

אולי הגיע הזמן לחשוב קצת אחרת, ולפקח אפילו יותר על מקבלי הרישיונות להחזקת כלי נשק.

להתחיל לעקוב אחרי אלו שסובלים מתסמונת הדחק הפוסט טראומטית, אלו שחוו את האירועים שנצרבים בזיכרון ומשבשים את החיים, לעקוב ולטפל, ובינתיים, למנוע מהם רישיון לנשק, שמא יפגעו בסביבתם ובעצמם.

להתייחס לכל מידע שמתקבל, בין אם מדובר באלימות במשפחה או בחוסר יציבות נפשית, ולהוציא את הנשק מידיהם של אלו שעלולים להשתמש בו לרעה.

להגדיל ראש ולא להקטינו, לחשוב צעד אחד קדימה, כי הנשק הזה יכול להגן וגם לפגוע.

ללמוד את תמרורי האזהרה, לדעת לזהות אותם ולטפל בהם.

לא להתעלם.

אפשר תמיד לפקח יותר, לשפר את מעבר המידע בין המערכת הרפואית למשרד הפנים (שאחראי, בין היתר, על הנפקת רישיונות לכלי נשק) ולייעל את הטיפול.

לייעל את המערכת, בשאיפה למנוע את האסון הבא.