יש רגעים שבהם זה משתלט עליי לחלוטין.

זה לא מצב בריא, זה לא מצב טוב להיות בו.

כמו מתקפה, רגעים שבהם אין לי שליטה על מה שעובר לי בראש.

ההבנה שזה לא משתנה, לא ישתנה, כבר חלחלה עמוק, ועכשיו אני לא באמת צריכה לעשות משהו.

מה כבר אפשר לעשות מול הבלתי האפשרי, מול מה שנראה כמובן מאליו בשלב הזה?

כמו גורל שמכה באכזריות בכל יום ובכל רגע.

כל הלבטים נגמרים בכך שאין להם פתרון, ויש לי תחושה שאם אפשר היה למספר אותם ולסדר אותם, הייתי מגלה עשרות או מאות של לבטים שלא נפתרו, שאין לי שום כיוון מה לעשות בהם.

זה תלוי באוויר ותלוי רק בי, ואולי לא תלוי בי בכלל.

לא יכולה להתעלם ממה שקורה, ולא יכולה באמת לעשות משהו.

זהו, זה המקום שבו החיים נתקעים ולא זזים.

על קו הגבול שבין שפיות לאובדנה, על סף הטירוף, רגע לפני שכל זה יוצא משליטה.

ככל שעובר יותר זמן, כך פוחתים הסיכויים שאפשר יהיה באמת לעצור את זה.

יש רגעים שבהם אני תוהה אם לא חציתי את הקו הזה.

ככה, בלי סימנים של ממש, כי הרי זו רק אני והמחשבות שלי.

לא דרוש עוד הרבה, ועם זאת, אני שורדת, בצורה לא מובנת.

מה כבר אפשר לעשות נגד זה?

מחלה כרונית שאין לה אפילו תרופה שתחליש אותה קצת.

כאב שאי אפשר להסביר, וערבוב של מרכיבים שרצוי מאוד להפריד אותם.

כשחשבתי שזה הדיכאון שגורם לכל המצב המסובך הזה, זה עוד היה נסבל.

כשהבנתי שזו הבדידות, משהו השתנה.

אם רק היה לזה מרפא, אם רק הייתה תרופת פלא, אם רק היה מדובר במצב גופני, שיש חומר שיכול לרפא.

הסיכוי לצאת מזה קלוש, אז למה אני מחכה?

למה אני ממשיכה להאמין שיש לזה סיכוי, כשכבר מזמן שבעתי מהכישלונות?

מעין תחושה שמשהו טוב חייב לחכות לי, אחרי כל מה שעברתי.

אבל מי מבטיח לי שאני צודקת?

הרי אני מחכה כבר שנים, וכלום לא קרה, חוץ מהנפילות, הכישלונות, וההתקרבות לגבול הזה.

אין פיצוי של ממש לזמן שעבר.

אם לא מחכה לי משהו טוב, אז הזמן הזה מבוזבז.

זה נשמע כמו תכנית של עצלנים, לחכות.

אבל כשנדמה שכל מה שאני נוגעת בו מתפרק ונופל, זה ככל הנראה הרע במיעוטו.

אפשר להגיד שהמצב הזה דומה להר געש פעיל, השאלה היא תמיד מתי תהיה ההתפרצות, וכמה חזקה היא תהיה.

רק שבניגוד להר געש, המצב הזה לא טבעי, לפחות לא לתחושתי, והיה אפשר למנוע אותו.

אם דברים היו מתרחשים אחרת, אם לא היה לי הדיכאון מלכתחילה, אם לא היו דעות קדומות בכל מה שקשור לדיכאון, אם רק היה אדם אחד בדרך...

אבל דברים לא מסתדרים לפעמים, ואצלי, יש לדברים נטייה להשתבש.

אני כבר יודעת שיש נפילות ושאני צריכה לעבור אותן לבד, ושונאת את זה.

שונאת את הרגעים האלה, את התחושה הזו, את הכאב הזה.

כועסת, מלאה בכעס על המצב הזה.

מנסה לראות את הצד החיובי שבזה, לחשוב על כך שאלו לא מצבים קלים, וצריך חוזק מסוים כדי לעבור אותם.

אבל באותם הרגעים, כל החוזק וכושר ההישרדות לא חשובים.

ברגעים האלה הדבר היחיד החשוב הוא לא להיות לבד, לא להישאר לבד עם המחשבות.

יש לי את הדרך שלי לשרוד, אבל זו לא דרך חיים, זו לא איכות חיים.

זה פתרון זמני שיש לו חסרונות רבים משלו, והוא לא מונע נפילה או את חציית הגבול שבין השפיות לאובדנה.

אולי אין מה שימנע את הדברים האלה, אבל חייב להיות פתרון יותר טוב, יותר קבוע.