לאדישות יש מחיר.
בסוריה, מי שמשלם על אדישות המערב הם האזרחים, חלקם ילדים, שנטבחים באכזריות.
המשטר משתמש בנשק כימי נגד אזרחיו שלו, ומאיים כי אם מדינה כלשהי תעז לתקוף בשטחו, הוא יפנה את זעמו למדינת ישראל.
עשרות אלפים כבר נהרגו, בחלק מהמקרים נטבחו, במלחמת האזרחים שבסוריה.
חלק מאותו "אביב ערבי", שהיום נראה קצת-הרבה יותר קרוב לכאוס מאשר לשינוי חיובי.
העולם המערבי הנאור שתק.
אותו עולם שדורש מישראל להפסיק לבנות, להפסיק לבצע מעצרים של אלו שמבקשים לפגוע בביטחונה ובחיי אזרחיה, הוא ששותק כבר שנתיים בזמן שצבאו של אסד תוקף שכונות וערים.
בעבר כבר הזכירו שימוש בנשק כימי נגד אזרחים, ואפילו נשיא ארצות הברית הבטיח שזה יהיה הקו האדום שלו.
השבוע כבר דווח על קורבנות רבים בתקיפה נוספת בנשק כימי, והעולם מסתפק בשליחת פקחים, במועד הנוח למשטר הסורי.
הם לא אורחים רצויים שם, וכבר הספיקו לחוות ירי לעברם.
זה לא באמת משנה האם אותם פקחים יחליטו שהיה שימוש בנשק כימי שגרם למות אזרחים רבים, זה לא משנה מי השתמש בו, העולם המערבי הנאור לא יתערב.
קשה ללכת נגד מדינה שבה שולט רודן, קשה להילחם בה, הרבה יותר קל לבוא בטענות נגד מדינות מערביות, רצוי כאלה ששוכנות בין אויבים.
בינתיים, אזרחים נהרגים, ואולי זה לא חריג, אבל המראה שלא מרפה, כמו תמיד, הם אותם הילדים.
חלק מהפצועים, בהם גם ילדים, מגיעים לבתי החולים בישראל.
העולם יודע ושותק.
נגד מצרים היה קל יותר ללכת, אבל נגד מדינות מסוימות קשה מאוד לבוא בטענות, גם אם הן מפרות באופן שיטתי את זכויות האדם (ואין צורך להזכיר את זכויות האזרח).
באיראן ובערב הסעודית המצב רחוק מלהיות מושלם, אבל אין מדינה שתעז להתגרות במדינות האלו.
מבחינה זו, אפשר להגיד שסוריה זוכה לטיפול קצת יותר נוקשה: אומרים שזה לא בסדר, אבל לא עושים כלום.
אולי תקיפה היא לא רעיון טוב, אבל נדמה שעד לימים האחרונים בכלל לא חשבו על פעולות שניתן לנקוט בהן.
גם אנחנו עלולים למצוא את עצמנו משלמים את מחיר האדישות של המערב.
קשה שלא להבין את אלו שמיהרו להצטייד בערכות מגן בימים האחרונים, לאחר הדיווחים על תקיפה נוספת בנשק כימי, ובייחוד כאשר המסר הוא חד וברור: ישראל תהיה הראשונה להיות מותקפת במקרה וסוריה תותקף.
נדמה שלא נשאר למשטר הסורי מה להפסיד, ובמקרה שכזה, אין שום ערובה לכך שאנחנו נהיה מוגנים.
מלחמת האזרחים שלהם משתוללת כבר שנתיים, חלק מהזמן ממש לידנו, על גבול הצפון.
זה קרוב מאוד אלינו, ויותר מסוכן מההפיכות במצרים בשנים האחרונות.
למערב כל זה לא מפריע.
זה לא נראה טוב, אבל זה לא משפיע בינתיים על החיים שלהם.
רק כשזה יגיע אליהם, רק שהם ישמעו את הדי הפיצוצים, רק שזה מגיע לתוך ביתם שלהם, הם מבינים, וזה עצוב.
הם רואים מה שהם רוצים, ומתעלמים מכל השאר.
מגנים את ישראל על שימוש בכוח, אבל נשארים אדישים למראה גופות רבות של ילדים שמתו כתוצאה מטבח אכזרי שביצע הצבא הסורי בבני עמו.
זו מלחמת אזרחים, כביכול עניין פנימי, אבל אולי זה לא עניין פנימי כאשר המדינה תוקפת את אזרחיה בנשק כימי ומאיימת על המדינה השכנה.
אפשר למצוא אדישות דומה כאשר מדובר בפרויקט הגרעין האיראני.
המערב לא נוקט בפעולה כלשהי, למעט סנקציות שלא ממש מועילות, ובהחלט לא משנות את החלטת המשטר לייצר נשק גרעיני.
בינתיים העשרת האורניום נמשכת בקצב, ואמירות מרמזות באשר לשימוש בנשק גרעיני לא זוכות להתייחסות מערבית כלל.
המערב לא מעז לנקוט בצעדים ממשיים, עד שיהיה מאוחר מדי, כמו בסוריה.
רק שבפעם הבאה אלו לא יהיו האזרחים הסורים שיותקפו.
לאדישות יש מחיר, ובמוקדם או במאוחר, אנחנו נשלם את המחיר הזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
