אז לא תהיה תקיפה, בינתיים.

לפחות זה מה שאומר נשיא ארצות הברית, אובמה, שפנה בהצהרה משונה שכזו, שלפיה הוא חושב שצריך לתקוף, הוא לא חייב את אישור הקונגרס, אבל הוא מתכוון לפנות אליהם לפני שהוא יתקוף, כדי שיאשרו את המתקפה.

כל זאת לאחר שספינות מלחמה של הצי, לפי הדיווחים, מתרכזות בים התיכון, כסוג של הכנה לתקיפה.

חלק מההערכות היו שהתקיפה תתבצע כבר הלילה, ואולי דבר זה עוד אפשרי, אבל אי אפשר שלא לחשוב שההצהרה, כפי שהיא, לא משקפת חוזק.

היה עדיף להצהיר על נסיגה מהרעיון של תקיפה בסוריה, ולתלות את האשם בגורם חיצוני כלשהו.

לנו זה לא משנה, וייתכן שעדיף לנו מצב שבו ארצות הברית ושותפותיה לא יתקפו את סוריה.

תקיפה שכזו לא דחופה, אולי כי הרודן הסורי כבר טבח בבני עמו, וכנראה שאין צפי לכניעה שלו, או לפחות להפסקת הטבח בילדים ונשים שלא מעורבים בלחימה.

מלחמת האזרחים בסוריה, שנמשכת כבר שנתיים, לא הדאיגה אף אחד עד לשבוע שעבר, שבו דווח על טבח מזוויע באמצעות נשק כימי, תמונות של גופות, ערימות של גופות ילדים, התפרסמו בעיתונות העולמית, אבל עד אז, גם דיווחים שהיו בעבר על שימוש בנשק כימי, לא זכו להתייחסות.

מדברים על קווים אדומים, כנראה שזה לא קו יציב, הוא די גמיש וניתן להזזה לפי צרכי הרגע.

במשך שנתיים לא עשו שום פעולה של ממש, ועכשיו מדברים על תקיפה, ועל דחייה, דיונים בבתי נבחרים של המדינות שאולי יתקפו ואולי לא, ובינתיים, שום דבר לא משתנה בסוריה.

שוב, מבחינת מדינת ישראל, כנראה מדובר בחדשות טובות, שכן תקיפה מערבית בסוריה לא תסייע לנו, ואין לנו ערובות שלא נותקף במקרה כזה.

למען האמת, בשלב כזה, נראה לי שיהיה מסוכן לנסות לחזות בוודאות את תגובתו של המשטר לתקיפה מערבית.

במבט חטוף על המהפכות שהתרחשו בעקבות "האביב הערבי", לא הרבה השתפר מאז שהתחלף השלטון במדינות כמו מצרים, ולא הרבה השתפר גם במדינות שבהן המחאה לא הביאה לחילופי שלטון.

במצרים ראינו כבר מהפכה שנייה, והפעם היה זה הצבא שלקח את השלטון בחזרה לידיו, לא לפני שהיו מהומות, משני צדי המתרס: אלו שרצו להשאיר את אותו "נשיא נבחר", ואלו שרצו להחליפו.

מי מבטיח שהתערבות בסוריה לא תחזק את הגורמים הקיצוניים, או תפצל את המדינה לשבטים שכאלה, שימשיכו להילחם אחד בשני?

גם לנו יש אינטרס, וזה לא סוד שאנחנו לא רוצים שהלחימה תזלוג אלינו, ולא רוצים שיכוונו את החצים לכיווננו.

אין לנו עניין במלחמות, גם אם הצבא שלנו עומד מוכן להשיב אש ולהילחם.

זה הקו האדום שלנו.

השאלה שעדיין עומדת תלויה באוויר, היא, כמובן, מה יקרה אם וכאשר יחליט הקונגרס בארצות הברית שאפשר וצריך לתקוף בסוריה, מה יקרה לנו?

האם נותקף, כמו שאיימו כבר בעבר? האם המשטר הסורי יעדיף לפתוח חזית נוספת?

ההערכות הן אומנם שלא נותקף, אבל אי אפשר להתעלם מהבהלה שאחזה השבוע באזרחים, שהיו מוכנים לעמוד במשך שעות ארוכות, בשמש ובחום בלתי נסבל, כדי לקבל את ערכת המגן שלהם.

אולי עכשיו, אחרי שקיבלנו לוח זמנים מסוים, לפיו לא סביר שתהיה מתקפה עד לשבוע הבא, האזרחים יירגעו, אבל השאלות עומדות תלויות באוויר.

מה יקרה אם המשטר הסורי יותקף, ואולי אף יובס?

למי יעבור הטיפול במאגרי הנשק הכימי שמחזיק הצבא הסורי?

מי יעמוד בשלטון, ומה יהיו האינטרסים שלו, בייחוד כשזה נוגע אלינו?

האם גם אז יהיו לראשי מדינות המערב קווים אדומים גמישים שכאלה, כמו שיש להם היום עם איראן וסוריה?

אולי השאלה צריכה להיות למה לא היו קווים אדומים עד היום.

מה מנע מהם להתערב כבר לפני שנתיים?

למה במדינות מסוימות היו להם קווים אדומים שגרמו להם לפעול, ובאחרות לא?

אין דחיפות בתקיפה, והיעילות שלה, כך לדברי אובמה, תהיה זהה, ללא תלות במועד התקיפה.

אז אין תקיפה, ואין קווים אדומים יציבים, ואין הרבה משמעות למילים שהם אומרים, בינתיים.