שוב זה קורה.

ישראלי שמפותה להגיע לנקודה מסוימת, ושם הוא נרצח באכזריות על ידי מחבל.

הפעם הישראלי הזה היה חייל.

חייל שעבד עם המחבל, ובטח בו יותר מדי.

למחבל הזה יש אח שכלוא בכלא הישראלי, בעקבות פעולות חבלניות, כמובן.

הוא רצה לחטוף ישראלי, לרצוח אותו ולסחור בגופה.

את שני השלבים הראשונים הוא ביצע, לשלישי הוא לא הספיק להגיע, שירותי הביטחון שלנו הצליחו למנוע את השלב הזה.

אתמול בערב אירע פיגוע בחברון.

חייל נורה למוות, ומשום מה יש הרגשה של חוסר התייחסות לשני האירועים האלה.

יש כאלה שטוענים שאלו "יוזמות מקומיות", ולא קשורות לאחד מהארגונים הגדולים המוכרים.

ההסתה, מסתבר, לא נחשבת למשהו מאורגן, גם כשהיא מגיעה מהרשות, אותו גוף שלטוני משונה, שמורכב בעיקרו מאנשי ארגון הפת"ח, שקצת קשה להגדירו כהומניטרי.

אז עצרו את המחבל שחטף ורצח חייל, ואת המחבל השני עדיין מחפשים.

לנו אומרים שזה צירוף מקרים, לכאורה לא משהו שצריך להדאיג אותנו יותר מדי.

אבל האמת היא שזו נורת אזהרה.

מעשי הרצח הנתעבים האלו לא בוצעו בעזה או בגבולה, אלא בגדה.

אותה גדה שבה יושבת ההנהגה ה"פלסטינית", שאמורה לשאת ולתת (ובעיקר לקחת מאתנו).

הם דרשו שחרור מחבלים, וקיבלו.

יושבים לשולחן ומחכים לארבע הפעימות של שחרור המחבלים, ואז יפסיקו את המשא ומתן בתירוץ כלשהו, וכדי לשבת שוב לשולחן ידרשו שחרור של עוד אלף או אלפיים מחבלים, רצוי עם כמה שיותר דם על הידיים.

אנחנו כמו טיפשים, יושבים לשולחן עם מי שרוצה להשמידנו, ולא מבינים את הרמז הדק, גם כשהוא מתעבה ומתכסה בדם של חיילים.

מי שמחנך לשנאה, שמחנך שרק בדם פודים את ירושלים, או כל עיר אחרת שהם רוצים (והם רוצים את כולן), לא מעוניין בשלום.

לא היה ולא יהיה שלום עם אלו ששנאה היא דרך החיים שלהם.

אין תירוצים לרצח, ולא משנה על איזה רקע הוא בוצע, אין תירוץ.

טרור הוא לא יוצא מהכלל, הוא אחת מצורות הרצח, והוא מתבצע בכל העולם כיום.

אסור להבליג על מעשי טרור, לא כשנרצחים עשרות ולא כשנרצח "רק" אחד.

אי אפשר להמשיך ולשחרר מחבלים בתור מחווה, אסור לתת להם פרס על מה שאותם מחבלים עשו.

מה הטעם בענישה אם אפשר לחמוק ממנה בקלות, על ידי חטיפת חייל או כדרישה על מנת לשבת לשולחן המשא ומתן?

למחבלים האלה לא מגיע לשבת בכלא.

לקבל את התנאים הטובים ביותר, החל מביקורים ועד ללימודים גבוהים, ולאחר מכן להשתחרר במסגרת עסקה או "מחווה".

החיילים האלה כבר לא יקבלו את ההזדמנות שלהם ללמוד באוניברסיטה או להקים משפחה.

לאלו שלקחו חיים לא מגיע לקבל את מה שנגזל מהקורבנות.

מגיע להם עונש הזהה לפשע שהם ביצעו.

אולי כך ייחסך מהמשפחות הכאב שבשחרור מחבלים כמחווה, בטרם ריצו את מלוא התקופה שנקצבה.

גם כך עליהן להתמודד עם אובדן אדיר, אובדן של היקר מכל.