הייתי צריכה להתרחק.

מרחק שיאפשר לי לגלות האם בסביבה אחרת זה שונה, האם ההרגשה שונה.

בינתיים זה לא נראה שונה ולא מרגיש שונה.

נדמה כאילו כלום לא השתנה.

נאטמתי.

השחיקה הזו אטמה אותי, ועכשיו אני מרגישה שאני מפספסת, כי אני לא מצליחה לראות את מה שאני אמורה לראות.

לא קל להיות במרחק כזה ולהבין את הדברים האלה, אבל זה מה שקורה לפעמים.

אין התלהבות, אין רגש של ממש, רק פחד.

פחד מהאפשרות שזה לא משהו שעומד להשתנות, מציאות שהיא כבר מזמן הרבה מעבר ליכולות שלי.

כמה כבר אפשר להמשיך בצורה כזו?

אז יצאתי למסע משלי.

אולי זה יעזור לי למצוא תשובות, ואולי לא.

בינתיים יש קצת בלבול, חוסר יכולת לקבל החלטות, חוסר ביטחון באלו שקיבלתי.

לא תמיד הייתי כזו.

אבל דברים משתנים בחיים, בייחוד כשהמציאות לא משתנה, והמצב הוא כמו שהוא.

אני רוצה שדברים ישתנו, אבל קצת אחרת, קצת יותר בכיוון של שיפור.

אז אני מנסה, ויוצאת למסע.

כמו תמיד, זה יהיה בדרך שלי.

אולי בדרך אצליח להירגע קצת ולהנות מהמסע, לראות את היופי ולא להרגיש את התסכול הזה.

תסכול כי אני לא מצליחה, לא מצליחה לראות את היופי, לא מצליחה לפתוח את הראש.

אולי זה עוד יקרה.