אולי זה לא רע, להיאחז בכל רגע באותו דבר קטן שעוד מחזיק אותי, איכשהו.

לתת לייאוש להשתלט על החלל שנוצר, להניח לפחד להמשיך לטפטף, זה כבר לא ממש משנה.

יש שלב שבו הפחד הוא בעצם מהמציאות עצמה, כלומר, הפחד שלי הוא בעצם מהמשך של המציאות הזו, המשך שנראה כרגע בלתי נמנע, ואולי ככה זה צריך להיות, זו הדרך האנושית לראות את הדברים.

אני מרשה לחלום קטן להישאר, יותר נכון, לא מעיזה לוותר עליו, אחד קטן, אולי קצת גדול ממה שמגיע לי.

אולי הגיע הזמן לשאול את השאלה: מה, בעצם, מגיע לי? האם זו המציאות שראויה לי, אולי אני ראויה לפחות מכך?

אני רוצה יותר, כמובן, אבל השאלה היא האם אני ראויה לכך, ואולי זו שאלה מטופשת, כי זה לא משנה, כי אני לא חושבת שזה קשור למעשים, לא יודעת אם זה קשור למעשים.

זה משגע אותי.

במובן השלילי ביותר, בצורה המוחשית ביותר, זה משגע אותי, מותיר אותי להלך על הקו הזה, אותו גבול בין השפיות לאובדנה.

אפשר להגיד שיש ימים שאי השפיות נשמעת טוב יחסית לבדידות.

השקט הזה משגע אותי.

זה המחסור הגדול ביותר, הקשה ביותר, אנשים עברו דברים גרועים מזה בחיים, ושרדו, לא מעט בזכות קשרים אנושיים, בזכות חוזק פנימי ובזכות מי שסביבם.

ברור לי שיש שיגידו שיש לי מזל, אבל מה חשוב המזל הזה, כשאין אף אחד מסביב?

איזה מזל זה, כשאת הדבר הבסיסי והאנושי אני לא יכולה למצוא, ואני רק מתרחקת ממנו מיום ליום?

כבר שכחתי איך... איך לדבר בצורה שלא תבריח אנשים, ואולי מעולם לא ידעתי.

שכחתי הרבה, ואני לא קרובה במיוחד להשלמת הפערים האלה.

רק את השקט אי אפשר לשכוח.

מה שחשבתי שאני אוכל להשיג, את התשובות שחשבתי שאני אוכל למצוא הרחק מכאן, רק בלבל אותי עוד יותר, וחיזק את התחושה שאולי בכל זאת, לא מדובר במה שעשיתי או לא עשיתי, אלא בסוג של גורל.

סוג כזה משונה, שמתעתע מדי פעם, עד שבסוף קשה להחליט מה לחשוב.

בור עמוק, אין לו סוף ואין בו אור, ואי אפשר להרכיב סולם, והטיפוס קשה מדי כשאין מישהו שמושך מלמעלה.

אני לא נלחמת כדי לצאת, אני נלחמת כדי לשרוד.

גם זה מעבר לכוחותיי.

אני נלחמת כי אני רוצה תשובה, כן, אני רוצה לדעת למה, רוצה להבין איך ולמה, מה ומתי, רוצה את התשובות לכל השאלות שאולי ייתנו לי קצת שקט נפשי, להבין איך זה קרה, למה נשארתי לבד, מה עשיתי, ומתי כל זה התחיל בכלל.

אני רוצה להיות מסוגלת לשאול ולהיות מסוגלת לצעוק את זה, לצעוק כי אני לא יכולה להשאיר את זה בפנים.

רוצה לשחרר חלק מהרעל הזה, להוציא מהתערובת מרכיב אחד לפחות.

אני בכלל לא קרובה לזה.

לא קרובה לסיום של זה ולא קרובה להוצאת הרעל הזה ממני, לא קרובה לפתרון.

זה אוכל אותי מבפנים.

כאב שהוא שונה מכל כאב אחר, כאב שמתבטא בכל כך הרבה דרכים, כאב שבכלל לא נובע מהגוף, ובכל זאת, משתק כמו סם חזק.

הצורך הזה, ליצור רעש, לצעוק ולצרוח את זה, להוציא את זה החוצה, נובע מהשקט, נובע מהכאב, נובע מהחלל שנפער, החלל שמתמלא בייאוש.

להטיח את זה בכל מי שהרגשתי שפגע, לגרום גם להם לחשוב על מה שאני חושבת כבר שנים.

אבל אני יודעת שהם לא יבינו.

לא יבינו את המשמעות של השקט הזה, שקט שמביא את הכאב, שקט שמכיל את הסיפור כולו.

צריך לעבור את זה כדי להבין.