השבוע אמן גדול היה אמור לקבל פרס על מפעל חיים.

לאמן הזה, שנטוע היטב בתרבות שלנו, קוראים אריאל זילבר, והסיבה שהוא רק כמעט קיבל פרס על מפעל חיים היא פוליטית: אולי זו לא הכיפה שהתווספה לראשו, אבל דעותיו הימניות היוו שיקול, ובאקו"ם לא טרחו להסתיר את זה לרגע.

זמרת ידועה אחרת, שידועה בעמדות שמאלניות קיצוניות (ושוב, בפעם המי יודע כמה: יש כזה דבר שמאל קיצוני, גם אם מעדיפים לכנות אותו בשמות אחרים), הכריזה שלא תקבל פרס מכיוון שמוענק פרס באותו המעמד לאריאל זילבר.

מעורבות פוליטית היא שגרמה לעיוות הזה.

לאחרונה מורה אמר בשיעור, מול תלמידי תיכון, שצה"ל הוא צבא לא מוסרי, ונערך שימוע בעניינו, בעקבות תלונת תלמידה.

בשם חופש הביטוי, או בשם כל תירוץ אחר, החזירו אותו לעבודה.

חופש הביטוי זה בסדר כשמדובר בדעות הנוטות שמאלה, אבל כשאנשי ימין מביעים את דעתם, מדובר בימין קיצוני (גם במקרים שלא מדובר בדעות קיצוניות), ויש להשתיקם מיד.

כשאיש ימין אומר שיש סכנה, כשהוא מעז להביע את דעתו, אומרים שהוא סהרורי ומסוכן, אומרים שהוא מטורף, מנדים אותו מהחברה.

כשאיש שמאל אומר שצה"ל הוא צבא לא מוסרי, איש לא מעז למחות, למעט תלמידה אחת, איש לא מעז לפצות פיו.

לימנים אסור להביע את דעתם, אלא אם הם רוצים ביחס מפלה, אלא אם הם מוכנים לספוג עלבונות ויחס מעליב.

חופש הביטוי הוא מוגבל, בייחוד לימין, וזה קצת משונה, כי אנחנו חיים במדינה דמוקרטית, או לפחות כך חינכו אותנו להאמין, ויש ממשלת ימין, אבל היא נוקטת בפעולות שמתאימות יותר לממשלת שמאל.

לשמאל יש במה, במה נרחבת אפילו, ואילו הימין מנודה.

התקשורת היא הבמה המרכזית, והיא פוליטית, כמעט כמו הטקס שהתקיים השבוע.

התרבות לא חייבת להיות נגועה בפוליטיקה מלוכלכת, שבשמה מכווצים פרס לאמן ראוי, מכווצים את הזכות שלו להישמע, ומנסים לנתק אותו מיצירתו ומחופש הביטוי, אותה זכות שהשמאל רואה כזכות מקודשת, כל עוד זה מתאים לו.

לאמנים שונים דעות שונות, וזה לא מפחית מערך היצירה שלהם בהכרח, ואין רע בכך שהם בני אדם עם דעות משלהם, וכמו לאדם פרטי, גם להם יש זכות לבטא עצמם, אותה זכות בדיוק, עם המגבלות הנלוות אליה.

בימים שבהם מדינת ישראל היא מטרה לחרם כלכלי ותרבותי, אין טעם שנחרים אמנים בתוך עמנו.

גופים שונים, הממומנים על ידי ממשלות מסוימות, קוראים להחרמת כלל התוצרת מישראל, ולא רק זו שיוצרה באזור זה או אחר.

אחרים קוראים לאמנים שלא להגיע לישראל, והדוגמאות הבולטות ביותר הן המוזיקאים שחלקם נענים לקריאות ומבטלים הופעות, חלקם כלל לא קובעים הופעות, וחלקם מחליט להתעלם, כי אין שום תועלת בחרם תרבותי.

זו שנאה, לא יותר.

לא רצון לחתור לשלום, לא ניסיון להגיע לאמת, אלא שנאה.

לפעמים אנחנו קצת שוכחים שאנחנו לא כמו כולם, אנחנו לא כמו כל מדינה מערבית, אנחנו גובלים במדינות שבהן בחירות דמוקרטיות הן לא יותר מבדיחה, כאשר חלקן מאיימות עלינו ללא הרף, ולא כל מדינה צריכה להתמודד עם אותן הבעיות שיש לנו.

מותר להביע דעה, מותר לחלוק על האחר, ואני לא חושבת שיש אזרח במדינה שירצה לחיות במדינה בה אסור להביע דעות שונות, אלא רק דעה אחת, שבה אסור למתוח ביקורת על הממשלה ועל משרדיה השונים, שבה אי אפשר להחליף את השלטון בצורה שקטה ולא אלימה.