שוב טילים על הנגב, עשרות מהם, מכוונים לעבר יישובים שונים, כאשר לכולם אותה המטרה: לגרום לכמה שיותר נפגעים.

הפעם כבר יש מערכות "כיפת ברזל" שפרוסות ליד ערים מסוימות, אבל הסיכון עדיין גדול.

זה בא בעקבות חיסול, אולי גם בעקבות תפיסת ספינת הנשק, אולי מפגן "לכבוד" ראש ממשלת בריטניה שביקר השבוע בארצנו.

הסיבה לא מעניינת, כאשר המטרה של הפעולה היא פגיעה באזרחים חפים מפשע.

אם למישהו היה עוד ספק קל, בא יושב ראש הרשות השכנה לנו שמנסה לכנות עצמה "מדינה", ואומר שהוא מגנה את ירי הטילים וגם את מדינת ישראל.

מזכיר המדינה האמריקאי קרי, שמנסה לכפות הסכם בינינו לבין אותו יושב ראש שצמח בכלל בארגון טרור אחר (פת"ח), אומר שהצבת התנאי לפיו על הרשות להכיר במדינה יהודית הוא טעות.

תושבי הדרום רצים למקלטים, והעולם שותק לנוכח המציאות שנכפתה עליהם.

כמה מאותם מנהיגים של העולם הנאור ניסו לרוץ למקלט הקרוב בחמש עשרה שניות?

אני לא ניסיתי, ובכל זאת, לא קשה לנחש שאלו לא החיים שמגיעים להם, מגיע להם לחיות כמו יתר אזרחי מדינת ישראל, בביטחון וללא הפרעות לשגרה סבירה.

אזעקות שלאחריהן יש לרוץ למקלט, ואז לחכות לנפילה או להוראה ליציאה מהמקלט, הן לא שגרה סבירה, הן שגרת מלחמה.

הם לא מבינים מה עושה האזעקה לאזרחים במדינה הזו, לא יבינו כשיראו את המפות עם עיגולים בצבעים שונים, שמסמנים את הזמן שיש לאזרח באותו הטווח לרוץ למרחב מוגן כלשהו.

במדינות אחרות אין אותה המציאות שקיימת אצלנו.

בכל פעם הסיפור הזה חוזר על עצמו, שוב טילים על הדרום, תגובה מאופקת יחסית (אני מניחה שזה עדיף על פני הבלגה מוחלטת) של הצבא, הסכם הפסקת אש שיופר בסבב הבא.

עשרות טילים, וזו לא מתקפה חסרת תקדים, כי כבר למעלה מעשור ששדרות ויישובים נוספים נמצאים בקו האש.

יש שם מיגוניות ברחובות, בטון שאמור להגן על מי שהולך ברחוב וצריך למצוא מחסה תוך חמש עשרה שניות.

זה כל מה שהם מקבלים, חמש עשרה שניות, ובזמן הזה כדאי להתפלל שזה ייפול בשטח פתוח שאין בו נפש חיה.

צריך לשתף את מנהיגי העולם הנאור בזה, לתת להם להתנסות בריצה למרחב מוגן בחמש עשרה שניות.

שירגישו על בשרם איך חיים תושבי הדרום כבר שנים, שישמעו את האזעקה הזו, אזעקה של זמן מלחמה, אבל אין מלחמה מוצהרת, אלו ארגוני טרור שיצרו לתושבי החיים שגרת מלחמה.

ארגוני הטרור לא מעוניינים בהפסקת אש, רק בפסק זמן קל שיאפשר להם להתחמש מחדש, רצוי עם נשק שיהפוך רחובות לבתי קברות.

בתור מי שלא גרה בקו האש, קצת קשה לי להבין איך חיים במציאות הזו, ועם זאת, אני מודעת היטב לעובדה שכולנו יכולים להיות בתוך הטווח הזה, כולנו נמצאים בסכנה מכיוון זה או אחר, ואם חלילה נמסור לידי הרשות הפלשתינית, שיוסדה על ידי "בוגרי" ארגון הפת"ח, את השליטה ביהודה ושומרון, אז נמצא עצמנו במצב שבו כל המדינה תהיה מאוימת, וסביר להניח שלא נזכה ליותר מדקה לאחר האזעקה.

נדמה לי שהתרגלנו גם לזה, ואסור לנו להתרגל, אסור לנו לקבל את זה כמציאות שאי אפשר לשנות, כי דווקא את זה חייבים לשנות, תוך כדי שמירה מרבית על שגרת החיים.

אני עוד זוכרת שפעם הטווח לא היה כמו שהוא היום, הטילים היו יותר מאולתרים, ואז הגיעה אותה תכנית גירוש מעזה, ולאחריה הטווח התרחב בהדרגה, עד שהגענו למצב הזה, שבו באר שבע מאוימת, שבו בניין בראשון לציון נפגע מטיל שנורה מעזה.

יש ילדים שלא מכירים מציאות אחרת, שנולדו לתוך זה, אחרים התבגרו כשהטילים משבשים את שגרת חייהם.

אסור לנו להתרגל לזה, אסור לנו לקבל את זה כעובדה מוגמרת.

אנחנו חייבים להגיב, בכל הזירות, גם הסברתית, ולא לתת לעולם לשכוח את התמונות של ילדים שרצים לחפש מחסה בחמש עשרה שניות, ילדים שישנים במקלטים, לא לתת לתושבי הדרום את התחושה שחייהם הפקר, להגיב בעוצמה ולהנחית על אויבינו מכה קשה.

לעשות כל מה שרק אפשר כדי לגרום לחיים של תושבי הדרום להיות דומים יותר לחיים של תושבי המרכז, ולא להפך.