אני תוהה האם יש מישהו שעדיין מאמין שיהיה הסכם שלום אמיתי וכן עם השכנים שלנו, אותה רשות פלסטינית.
אותה רשות שמשבחת את "פעולות ההתנגדות" (מינוח קל יחסית לפעולות עצמן, שהן פעולות טרור), שדורשת שחרור מחבלים (שהם רוצחים לכל דבר ועניין) ושמורכבת מאנשים שעיסוקם בעבר היה טרור.
מישהו באמת האמין ששחרור של כמה עשרות, מאות או אפילו אלפי מחבלים יפתור את הסוגיות, יחנך אותם שלא לשנוא ולא לרצוח?
הפעימה הרביעית לא בוצעה, משום שלא הוסכם על הארכת המשא ומתן, שתמורתו רוצה הרשות עוד מאות מחבלים, בהם כאלה שאחראים לרצח של עשרות.
מזכירים הרבה את משפחות הקורבנות, ובצדק, רק חבל שלא מזכירים לנו את התוצאות האפשריות של שחרור מחבלים: קורבנות נוספים בעתיד.
מדברים על לכרוך את יונתן פולארד בעסקה שכזו, להוציא משהו מהדוד סם.
את הדבר הזה לא צריך לכרוך בעסקה שקשורה במחבלים, וגם יונתן פולארד עצמו לא ירצה להשתחרר בוודאי כשהוא יודע שתמורתו ישוחררו רוצחים, שאחרים לרצח של מאות ישראלים, בהם גם תינוקות וילדים.
אני לא מנסה להצדיק ריגול, אבל אני לא יכולה לעמוד ולהגיד שהעונש שהוא קיבל הוא מוצדק ומשתווה לזה שקיבלו אחרים לפניו.
אפשר היה לשחרר את פולארד בשקט, מסיבות הומניטריות, שקשורות לבריאות הרופפת שלו.
קשה לי שלא לחשוב על כך שהעובדה שהוא לא זכה להשתחרר עד עצם היום הזה קשורה בכך שהוא ריגל למען ישראל, למען בעלת ברית, כאשר מרגלים שריגלו למען מדינות אחרות ריצו עונש קצר בהרבה.
זה לא נכון להסכים לשחרור מחבלים, גם כשמקבלים בתמורה את יונתן פולארד, כמו שזה לא היה נכון בעבר לשחרר מחבלים, וזה לא ממש חשוב אם מדובר במחווה, בשחרור חטופים או במשא ומתן.
שחרור מחבלים לא משפיע רק על משפחות הקורבנות, וגם את זה צריך לזכור, כי זה משפיע על כולנו, גם אם אנחנו לא מרגישים את זה, כי זה משפיע על המדינה שלנו.
כמה מדינות אחרות ישחררו מחבלים שאין בלבם ולו טיפת חרטה על מעשיהם, ושמוכנים לחזור לפעילות טרור עם שחרורם?
זה יוצר מראה של חולשה, ואולי אנחנו באמת חלשים, אם אנחנו מוכנים להתפשר בצורה כזו, לשחרר רוצחים רק כדי ליצור תחושה שאולי פעם יהיה שלום, אבל לא יהיה שלום, כי הצד השני לא מעוניין.
הצד השני מעוניין רק לקבל, ולא לתת, והוא משתמש במשא ומתן כתירוץ על מנת לסחוט עוד קצת או עוד הרבה.
אם הצד השני היה מעוניין בהסכם, ואפילו לא הסכם של קבע, היה נכנס למשא ומתן ללא תנאים שכוללים שחרור מחבלים, ובוודאי שלא היה מארגן לכבודם קבלת פנים חגיגית.
בשביל מה אנו ממשיכים עם ההצגה הזו, כאילו יש סיכוי לשלום, כאשר בפועל הם מעדיפים את דרך הטרור?
שחרור המחבלים רק יוצר כאב נוסף לאלו שאיבדו את יקיריהם, ולא מועיל למדינה באופן כללי.
זה הליך שמאלץ אותם להילחם בכל פעם מחדש בבית המשפט, ובכל פעם הם נדחים, כאילו השפיטה מקומה בממשלה ולא בבתי המשפט.
לפעמים זה נראה לי כמו איזשהו ניסיון של ארצות הברית להחליט מה בעצם יקרה כאן, לשחרר מחבלים (לפי דרישת הרשות, חלקם אזרחים ישראלים שישובו לבתיהם בארצנו), להקפיא בנייה, לתת ולתת ושוב לתת, בלי לקבל דבר בתמורה, מלבד מילים ריקות מתוכן והסכמות שלא להסכים.
אולי הם שכחו, אולי גם אנחנו שכחנו, שמדינת ישראל היא מדינה ריבונית, עם ממשלה, כנסת, בתי משפט, צבא ומשטרה, שאזרחיה בוחרים את חברי הרשות המחוקקת בבחירות דמוקרטיות.
בפעם האחרונה שהרשות ניסתה לעשות דבר כזה, עלה ארגון טרור לשלטון בעזה, ומאז אין בחירות.
האם בארצות הברית באמת מאמינים שהסכם שלום הוא בגדר אפשרי, עד כדי שהם מוכנים לשחרר את פולארד, שעד לאחרונה סירבו בכלל לדון באפשרות לשחררו?
או שאולי גם הם יודעים שהסכם כזה לא יכול להתממש, לא כל עוד ההסתה ברשות נמשכת, לא כל עוד מחמוד עבאס ממשיך לחבק מחבלים.
זה, כנראה, אחד ההבדלים בינינו לבינם: אנחנו מנסים להביס את הטרור, בשעה שהם מנסים להנציחו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
