ערימות של תסכול והרים של כאב.

אפילו המשפט הזה לא מצליח לתאר את השנים האחרונות, מאבק בלתי פוסק במחשבות שתמיד חוזרות ובבדידות שתמיד תנצח את היחיד.

החלק העצוב ביותר כאן הוא שזה לא חדש, וזה רק חוזר על עצמו מדי יום, שעה שעה, ואין לי דרך לצאת מזה, והדרך שלי להתמודד עם זה היא לא בדיוק הפתרון הבריא ביותר, רק הפתרון הזמין ביותר.

אף אחד לא שומע ואף אחד לא רואה, אף אחד לא שואל ואף אחד לא מדבר.

הייתי רוצה לתמצת את זה קצת, אבל איך מתמצתים תחושה שכזו?

אי אפשר לתמצת במשפט אחד את הבדידות, אי אפשר לקחת את כל השנים שעברו ולדחוס אותן בתוך משפט שלא נותן אפילו קמצוץ מהתחושה.

אני רוצה לתמצת את זה, כי אני רוצה להעביר את זה הלאה, כי אני לא יכולה להתעלם מהעובדה שאני לא היחידה, ושבעולם הזה יש הרבה אנשים בודדים, ולפעמים הם נמצאים ממש על יד, אבל אף אחד לא רואה אותם.

שקיפות שכזו, כי הם האנשים שבצד, הם קצת שונים.

לתמצת את התחושה הזו, שמדי פעם מתבטאת בצורה מוחשית, גופנית, כאב של ממש שאין לו מזור.

לספר על מה שקורה מסביב לזה, ואיך זה משפיע על הצורה שבה אני חושבת, איך זה משפיע על האמון שלי בבני אדם, איך זה משפיע על מה שרציתי להשיג בחיים ולא יכולתי, איך זה משפיע ברגעים הקטנים.

להסביר שאולי אין לזה סיבה טובה, וזה לא באשמתו של האדם הבודד.

אין לי תשובות, ואני מנסה מדי פעם להגיע למסקנות, ואני לא מבינה מה כל כך רע בי, מה מרחיק ממני אנשים, מה גורם להם להפנות את הגב, האם אני לא מספיק טובה עבורם?

אולי אין אפשרות לתמצת את זה, כי התמצית של זה היא לא מילולית, היא בתחושה הזו, לעמוד בתוך הריק, אין כלום מלבד הבדידות, והיא שואבת אותי, ושואבת את החיים ממני.

היא באה עם הדיכאון, או שאולי לפניו, וזה לא משנה כשמסתכלים על התוצאה הסופית.

היא לא שמורה למתבגרים וגם לא למבוגרים, ואני לא יודעת אם יש כאלו שיש להם יותר סיכוי להגיע לזה, אבל כנראה שהרוב מעדיפים שלא לחשוב על זה, כי למען האמת, זה לא נעים לחשוב על הדברים הרעים שיכולים לקרות בחיים, ויש נושאים שעדיף לא להעלות, עדיף להשתיק אותם ולטאטא מתחת לשטיח.

יש הרבה סוגים של אנשים שקופים, יש הרבה נושאים שמשתיקים.

כשהשתיקה מקיפה את החיים כמו חומה גבוהה, תחושת הנידוי גוברת.

המחשבות חוזרות בתקופות האלה, והן תוקפניות מתמיד, ואולי קצת קשה להסביר את זה, אבל ככה זה מתרחש בראש של מי שלא זוכרת את המשמעות של חברות, מי שלא זוכרת מתי בפעם האחרונה היה שם מישהו.

זה פצע שמסרב להתרפא, ופצעים כאלה הופכים לנמק.

הנזק כבר נגרם, לי ולעוד רבים כמוני, כל אחד והסיבות למצבו, אבל זה מה שזה: פצע פתוח, שהזמן לא מרפא.

השנים עוברות, הכאב לא קהה, הוא חד מתמיד.