הכעס הצטבר לו במשך שנים.

כעס על כל אלו שלא הקשיבו, שלא רצו לשמוע, אלו שלא סיפרו את האמת, כעס על עצמי שלא הבנתי.

לא הבנתי שהם לא רוצים להיות לידי, לא רציתי להבין, והיום זה נהיה ברור יותר, פוגע יותר, כמו להב ארוך שפוצע בעומק, כי רק הזמן יכול ללמד את העובדות המכאיבות.

מה הייתי עושה אם הייתי במקומם?

הרי אני לא יותר טובה מהם, נכון? עצם זה שנפגעתי לא מעיד על גדולה אלא על אנושיות.

האם אלו שהיו לרגע רק ריחמו, ורצו לנקות את המצפון, לפני שהם מפנים לי את הגב?

השקט מאפשר לי לחשוב, להניח גם למחשבות האלה להתגנב, להניח לאין ספור מחשבות כאלה להשתלט, ולמה שלא ישתלטו, אם אין לי דרך לסתור אותן?

אולי היה להם קצת לא נעים, אז הם דיברו לרגע, שמעו לרגע, והשאירו אותי מחוץ לחיים שלהם, כי גם רחמים הם לא סיבה מספיק טובה להכניס אחת כמוני לחיים.

לא רציתי שירחמו עליי, ואולי בגלל זה לא חשבתי אז שמרחמים עליי, לא חשבתי על הדברים האלה, כי לא חשבתי אז ולא חשבתי אז שזה מה שאני צריכה, שירחמו עליי.

הבנה היא טובה בהרבה מהרחמים, ותיקון לא מתקבל מכך שמרחמים על אדם לרגע, ואם מישהו מהם חשב שזה לטובתי, הוא טעה.

כולם נעלמו, אף אחד לא באמת רצה להיות לידי, ובמשך שנים אני תוהה למה, ולא מבינה עד עצם היום הזה מה כבר עשיתי, איך הצלחתי להרחיק אותם, ואני מנתחת את המצב הזה יותר מדי, וחוזרת שנים אחורה, למצבים שבהם הרגשתי לא שייכת, ולמצבים שבהם היו כמה שדיברו איתי מדי פעם.

אני תוהה כמה מהם עוד זוכרים אותי בכלל.

אנשים שעברו ליד ולא עצרו ליותר מרגע, אנשים שהחליטו שלא להישאר, אולי לא הייתי שווה את זה מבחינתם.

לפעמים המחשבה הזו מתגנבת לה, שאולי אין מקום בשבילי בחיים של אחרים, אולי אני תמיד מגיעה מאוחר מדי, אולי אני פשוט לא מעניינת מספיק.

אני חוזרת שנים אחורה, רק כדי לנסות ולהבין איך כל זה התחיל, ובעצם, אין תאריך מוגדר, ומשפט אחד מהדהד בראש שלי, משפט שכנראה מסכם את המצב הזה, וזה לא משנה שעברו יותר מעשר שנים מאז, כי יש כאלה שחושבים שזה בסדר.

אבל זה לא בסדר, ואני לא יכולה להשלים עם זה שיש כאלה שחושבים שזה בסדר.

הם, מבחינתי, מוזמנים לבודד את עצמם לתקופה, כדי לדעת איך זה מרגיש.

הבדידות היא מצב שאי אפשר, אסור להגיד שזה בסדר.

זו לא התבודדות מרצון, זה לא זמן פנוי, זה כואב, וזה מחזיר את כל הזכרונות הכואבים, כל מה שעברתי, כל מה שרציתי להתחמק ממנו במשך שנים.

אולי אני עיוורת, אולי אני לא רואה את כל הפגמים שלי, אבל אני לא רואה סיבה לזה, ואין גם מי שיצביע עליה, אם היא קיימת.

לא תמיד הייתי כזו, לא תמיד הרגשתי ככה, אבל השנים עוברות, וזה נמשך כמעט עשר שנים, עשור, זמן בלתי נתפס בשביל המצב הזה, ואני לא יודעת איך אני שורדת, לא יודעת איך אני אשרוד את המחר.

אני כועסת, ורוצה שיבינו את המצב הזה, מצב לא פשוט שאי אפשר לצאת ממנו בקלות, ובטח שלא לבד, כי זו הסיבה שנכנסים אליו, אבל קשה להבין את זה כשלא נמצאים בתוך זה.

הפחד הכי גדול לא נובע ממשהו לא הגיוני, חסר ביסוס במציאות, אלא מהמציאות עצמה, כי הפחד הוא שהמציאות הזו תימשך, וזה נשמע ריק מתוכן, אבל במקרה הזה, הזמן הוא האויב, הוא לא מרפא אלא מעמיק את הפצעים, ולפצעים שלא מגלידים יש השלכות.

אני מנסה לחשוב על פתרונות, אבל אין פתרונות בריאים בנמצא, ואין לי איך לצאת מכאן.