אפשר למצוא לזה לא מעט דימויים, השוואות, ניסיונות להסביר מה זה בעצם.
השורה התחתונה נשארה כשהייתה, שום דבר לא השתנה כאן.
זו תחושה של חוסר אונים, ייאוש מתמשך, כי אני לא יכולה לשנות כאן.
לא ציפיתי שזה יסתדר מעצמו, לא ציפיתי שאני אקום בבוקר לעולם טוב יותר, ובכל זאת, זה לא נהייה קל יותר.
שום דבר לא מקל את ההתמודדות הזו, את המצב הזה, והפתרונות שלי הם לא נצחיים, ואי אפשר להישען עליהם לנצח, וככל שעובר הזמן זה קשה יותר ויותר.
יש דברים שלא באמת מתרגלים אליהם, והם תמיד מכאיבים.
אני לא יכולה לעזור לעצמי בקטע הזה, והזמן רק גורם להבנות להיות ברורות יותר, כי בשלב מסוים אין ברירה אלא להבין שזה הולך ונהיה רע יותר ויותר, ושהסיכוי שלי לצאת מזה נמוך מאוד, כי לבד אין לי סיכוי.
אני חושבת על כל התרחישים, אבל הפתרון רחוק כל כך, ונראה שהוא לעולם לא יגיע.
לחיות בתוך הייאוש הזה, אלו לא חיים.
אנשים התרחקו ונדמה שמעולם לא היו קרובים, ואני מתחילה להאמין שכל זה לא היה אמיתי, שאנשים העמידו פנים במחיצתי, שאף אחד מעולם לא רצה להתקרב.
זיכרונות שעולים וצפים שוב, מילים שנאמרו ושלא נשכחו, נקודת מבט קצת אחרת הפעם, ואולי טעיתי כבר אז, אולי האמנתי בטוב ולא רציתי לדעת על כל מה שרע.
אולי מעולם לא היה לי סיכוי.
אני לא יודעת מתי כל זה התחיל, לא יכולה להצביע על נקודה שכזו, ואולי זה התחיל מזמן, הרבה לפני שהתחלתי לחשוב על מה שרע, אולי באמת אני מאלו שמעולם לא היה להם סיכוי.
זה נשמע כמו רחמים עצמיים, ואולי זה באמת ככה, אבל מה עוד נשאר לי לעשות, מה עוד אפשר להגיד שלא נאמר?
כשאין אף אחד שיקשיב, כשאין אף אחד שידבר, כשאין כלום למעט האוויר מסביבי, המחשבות האלה, כל המחשבות השליליות שאפשר רק לדמיין, מסתובבות בראש שלי בלי לעצור.
זה בור, זה מבוך, זה חדר אטום, זה כלא, זה הכאב בהתגלמותו, והוא גולמי, הוא פנימי, אבל מורגש על העור, על הבשר, מגיע עד לעצם.
הוא לא צריך להתפתח, כי כזה הוא הכאב, והוא מכה ממילא בכל פיסת עור, בכל איבר, ואלו מכות שקשה להתאושש מהן.
זה מתחיל ונגמר בדיכאון, בבדידות ובייאוש שמגיעים ביחד, השילוב החזק הזה.
זה מתחיל ונגמר באנשים, במילים, במעשים, במה שקרה מזמן.
שאלות שלא שאלתי ותשובות שלא קיבלתי, חיים שהם בסיסיים מדי, חסרים מדי.
מאוחר מדי ליותר מדי דברים, מאוחר מדי לשאול ומאוחר מדי להאשים, מאוחר מדי להטיח את העובדות בפניהם של רבים, מאוחר מדי בשבילי.
האם יש תיקון למצב הזה בכלל?
אין תרופה, והפתרון היחיד שאני מודעת לו רחוק ממני, ואין לי אפשרות להגיע אליו לבד.
אני יודעת שאף אחד לא רוצה לדעת, אף אחד לא רוצה להתקרב לדברים האלה.
קל יותר לעצום את העיניים ולהתעלם, קל לאטום את האוזניים כדי לא לשמוע את האמת.
ראיתי את זה, חוויתי את זה.
לפעמים אני עדיין רוצה להסביר להם, לאלו שנעלמו, אלו שאולי העמידו פנים, להסביר על מה שקורה כשכולם נעלמים.
להסביר שהבדידות גורמת להליכה על החבל הדק הזה, הליכה על הגבול שבין השפיות לאובדנה, ושאי אפשר לצאת מזה לבד.
להסביר שהנזק שנגרם הוא עצום, יותר ממה שהם יכולים לדמיין, שהכאב והעלבון לא עוזבים, שיש השלכות לזה.
אבל הם לא יבינו, כי מי שלא חווה את זה על בשרו לא יכול להבין את התחושה הזו, את העלבון שיכול לצוף עם הזיכרונות הישנים, את הכעס שלא מתפוגג.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
