רק לא לחשוב על זה.

לחלום בהקיץ, להסיח את הדעת, להתרחק.

אין לי מושג מה אני עושה עם זה, אבל אני לא חושבת שאני מתמודדת כמו שצריך, כי אין דרך להתמודד עם זה כמו שצריך.

לשקוע בזה זו דרך אחת, להתחמק זו דרך אחרת, ויש עוד כמה דרכים, אבל אני לא יודעת איך לעשות את זה.

אי אפשר להתחמק מזה לנצח, וזה קשה.

כל כך הרבה דברים שנמצאים בפנים, כמו כספת סגורה, יותר מדי מחשבות, יותר מדי כאב.

אי אפשר להמשיך הלאה ולהתעלם מזה.

זה מאבק על השפיות.

רציתי שיידעו, שלא יתעלמו מאחרים, שיבינו שיש לזה מחיר, שיש השלכות לבדידות, שזו מחלה שמחמירה.

אני לא יודעת אם אני רוצה להיות בצד של השפיות או בצד של אובדנה, לא ברור לי מה עדיף.

אולי עדיף לאבד את השפיות, לאבד אחיזה במציאות, לאבד את המודעות הזו למה שקורה לי.

להישאר שפויה זה להמשיך להרגיש את הכאב, להיות מודעת להשלכות, להיות מודעת לסיכויים שלי לצאת מזה.

לאיזה מצב הגעתי, אם אני מוכנה לאבד את השפיות שלי?

מצב של ייאוש, של עייפות מהמאבק הזה, אני מול הדיכאון, אני מול הבדידות, ולא הצלחתי, לא יכולתי לנצח כאן.

קשה לחייך, קשה להעמיד פנים, יש עול כבד מדי על הכתפיים שלי, לא מסוגלת להתמודד לבד.

הבעיה שלי מורכבת, ואני לא יכולה להעמיד פנים שהיא לא קיימת, לא יכולה לפרק אותה ולהתמודד עם כל רכיב בנפרד.

טעיתי כשחשבתי אז שזה רק הדיכאון, אז הסקתי שזו הבדידות שאין לה תרופה, ואני עדיין חושבת על הגורמים לבדידות, ויש הרבה אפשרויות, אני רוצה למצוא את האמת, אני רוצה לקבל את התשובות שלי.

משהו גרם לזה, גם אם זה הגורל, משהו קרה פה, אני רק רוצה לדעת מה קרה, כי אני מרגישה שאין לזה תיקון, שזה בלתי אפשרי לצאת מזה.

אותו חלום ישן לא עוזב אותי, ואני נאחזת בו, משהו שלא משתנה עם השנים, משהו שרציתי, שאני עדיין רוצה, ורחוק ממני, מאוד רחוק.

אני רוצה להאשים, כל הזמן רוצה להאשים, רוצה להגיד שזו לא אשמתי, לא אשמתי הבלעדית, אבל גם אם הייתי יכולה להצביע על מישהו, משהו, מי היה רואה את זה?

החלק המתסכל ביותר הוא השקט.

כבד, לא נגמר, ואני רק מנסה לשבור את השקט הזה, רק רוצה שהוא יעזוב מדי פעם.

כשהשקט משתלט, המחשבות מתחילות לרוץ בתוך הראש, זכרונות ומחשבות, מסקנות ותהיות, שאלות שאין להן תשובות.

השקט מפנה מקום לדיכאון, לייאוש ולפחד, השקט גורם לי להבין שאני כבר מזמן התחלתי להלך על הגבול הזה שבין השפיות לאובדנה.

החדות נעלמה, החיוך נעלם, החיים נעלמו.

לא האדמה בלעה אותם, זה השקט הזה, שהגיע עם הבדידות, שהעלים אותם.

אני צריכה לדעת מה קרה, למה זה קרה, גם אם חשבתי שזה לא משנה, כי הבדידות היא מצב קיים, ולא מעט זמן כבר עבר, אבל אולי קבלת התשובות האלה תשנה משהו, אולי לא אצטרך להתחבט בשאלות ולהלקות את עצמי על מה שקרה ועל כך שלא שמתי לב.

אולי אני אוכל להמשיך הלאה, או לפחות לנסות.