אף אחד לא הדריך אותי איך מתמודדים.

יש התמודדות אחת ויש התמודדות אחרת, ולפעמים בבתי הספר מלמדים איך להתמודד עם העומס, עם חרדת בחינות ועם כמה מאתגרי ההתבגרות.

אף אחד לא מדריך איך מתמודדים עם בדידות.

כשכל דבר מזכיר לי משהו שהיה, מילה שנאמרה, זיכרון של בידוד חברתי, אף אחד לא הזהיר אותי מכל זה.

הייתי צריכה למצוא דרכים משלי, והן לא יעילות במיוחד לטווח הארוך, כי הבעיה נשארה כשהייתה, וזה בעצם מעגל קסמים שאני לא יכולה לצאת ממנו.

זה מצב שבו שום דבר כבר לא משנה.

זה לא משנה אם אני מרגישה ממש רע, או ממש עצובה, כי אין עם מי לחלוק את זה.

זה לא משנה אם אני רוצה להגיד משהו, או לשמוע, כי אין מי שיקשיב ואין מי שידבר.

לדבר לקירות זה לא פתרון, לפחות לא פתרון אידיאלי.

אני עדיין מחפשת את הפתרון, מחפשת את התשובות, ומשתדלת לא להתפרק לגמרי בינתיים.

בכל יום, בכל שעה, נזכרת במה שאין לי, במה שהייתי רוצה שיהיה לי, ואין לי שום דרך להשיג את זה.

רעל שמפעפע בעורקים, מזין ומאכּל בעת ובעונה אחת, נספג, מכאיב, הורג.

זה מפחיד, מפחיד לחשוב שזה אפשרי, מפחיד לחשוב שזה לא עומד להשתנות, ואני רוצה שזה ישתנה, אבל משום מה, זה לא קורה.

אני כפייתית לגבי זה.

נוברת בפצעים, כי הם ממילא לא הגלידו מעולם, מחפשת את הנקודה הזו, שבה משהו קרה.

כל אותם רגעים שבהם הרגשתי לא רצויה, שנואה, מנודה, כולם צפים ועולים.

בין זיכרון אחד למשנהו, אני מנסה למצוא את הרגע ההוא, שבו משהו קרה, משהו שאולי אני עשיתי, אולי מישהו אחר, ואני לא מצליחה להגיע לרגע הזה, אולי הוא לא קיים.

מנסה להבין את הסיבה, למה זה מגיע לי, על מה בדיוק אני נענשת כאן?

אני כפייתית וזה נראה לי הגיוני לגמרי.

יש כאן בעיה שאי אפשר להכחיש, יש מציאות שקשה מאוד לשנות, למה שאני לא אתעסק בזה באופן כפייתי?

אני כועסת על המציאות הזו, וגם זה נראה לי טבעי והגיוני, למה שאני אשלים עם מציאות כזו, למה שאני אשלים עם חיים של עצב וכאב?

אני רוצה להאשים, ויש לכך סיבות, אני חיה עם התחושה שקרה משהו, משהו שאני לא מודעת לו לחלוטין.

אני לא רוצה שעוד מישהו יעבור את מה שאני עוברת.

זה סיוט, גהנום שלא ברור איך הגעתי אליו, אבל עובדה אחת ברורה: אני בפנים כבר זמן מה, ואני לא רואה את הדרך החוצה.

זה לא להיות לבד לרגע, זה להיות לבד במשך שנים, וכל יום שעובר רק מחמיר את הבעיה.

אף אחד, בשום שלב, לא הדריך אותי איך מתמודדים עם בדידות שכזו, איך יוצאים מזה.

זה מסוג הדברים שלא עוברים בעצמם, מסוג הפצעים שזמן לא מרפא, פצעים שגדלים ומחמירים עם השנים שעוברות, פצעים שהופכים לנמק.