סוף עצוב וכואב לפרשת הנערים החטופים, סוף שהייתה תחושה שהוא באוויר.

הרבה אנשים רצו לראות אותם בחיים, חוזרים הביתה, התפללו בשבילם, ניסו להעלות מודעות בימים האחרונים, כשהדיווחים על הפרשה נעשו דלילים, ובעיקר, המשפחות רצו לראות אותם בחיים.

קושי אדיר שאי אפשר להבין, לחכות בלי לדעת הרבה, לקוות בזמן שהסיכויים בתקשורת, כשהנחת העבודה הרשמית הייתה שהם בחיים, אבל כל פרשן טרח לספר שזה רק כלפי חוץ.

משהו מוכר בתחושה הזו, סוף שהוא כואב, גופות שחוזרות ולא נערים חיים.

נערים, זה מה שהם היו.

רצו להגיע הביתה, ועלו על המכונית הלא נכונה.

גם ההורים רצו לראות אותם בבית, לא בבית העלמין, כל בני המשפחה, השכנים, החברים, קיוו לסוף טוב.

דיברו על מחדל המשטרה, ונראה שזה לא היה עוזר, נראה שהם נרצחו מייד.

בדם קר, באכזריות שאין לה גבול, שלושה נערים נרצחו על ידי מחבלים.

לא פעם ראשונה בשביל המדינה הזו, לקבור נערים, לקבור צעירים שנרצחו על לא עוול בכפם, זו גם לא החטיפה הראשונה שמסתיימת בצורה הזו.

שאף אחד לא יעז להגיד שזה קשור למקום שבו הם עלו על הטרמפ, או למקום מגוריהם, לכל זה אין קשר לעובדה שהמחבלים האלה חיפשו לחטוף, והיו מוכנים לרצוח, כפי שקרה בסוף.

שאף אחד לא יעז להאשים את המדיניות של הממשלה בקשר להתיישבות, שאף אחד לא יעז לרכוב על הגל פה ולזכות בהון פוליטי.

הנערים האלה נחטפו על ידי מחבלים, ושום דבר לא ישנה את העובדה הזו.

הם נרצחו, ושום דבר לא היה משנה את העובדה הזו, גם אם היו נחטפים מטרמפיאדה במרכז הארץ.

אף אחד לא יכול להחזיר אותם לחיים, למשפחות שלהם, לבית, לחברים.

שאף אחד לא יעז לפצות פה נגד הפעולות של הצבא שלנו, החיילים שלנו, בזמן שהם חיפשו אחר הנערים, וגם לא עכשיו, אחרי שנמצאו גופותיהם.

אני שומעת על התנגדות להריסת בתי מחבלים בטיעון שזה פוגע בזכויות אדם, ואולי כדאי לזכור שהם היו הראשונים לפגוע בזכות הבסיסית ביותר, הזכות לחיים.

זה בסדר ואפילו יותר מבסדר להעניש מחבלים, והריסת בית היא סמלית בלבד, ואינה מספיקה כדי להרתיע.

ייתכן שגם עונש מוות לא ירתיע, אבל הוא נחוץ, ולו כדי שנדע שהמחבלים לא חוזרים לרחובות כדי לטבוח בעוד חפים מפשע.

שאף אחד לא יעז להגיד שיש ענישה מוגזמת, כי המחבלים בכלא הישראלי זוכים לתנאים טובים מדי, לשחרור מוקדם ולחנינות במסגרת שחרור חטופים.

זו הייתה, ככל הנראה, המטרה של החטיפה הזו, לשחרר מחבלים מהכלא הישראלי, אבל משהו קרה בדרך, והנערים לא הושארו בחיים למטרת כופר, אלא נרצחו באותו הלילה, ייתכן שמעט אחרי שיחת הטלפון למשטרה.

העובדות לא משתנות כאן.

שלושה נערים נחטפו כשעלו על המכונית הלא נכונה, ונרצחו.

שלוש משפחות אבלות, לאחר שבועיים וחצי של תקווה.

הם כבר לא יחזרו הביתה, כבר לא יתגייסו לצבא, לא יתחתנו ולא יהיו להם ילדים.

החיים שלהם נקטעו בידי רוצחים, טרוריסטים ארורים.

עלינו לזכור אותם, את איל יפרח, את גיל-עד שער, את נפתלי פרנקל, קורבנות של טרור אכזרי.

יהי זכרם ברוך.