הדיכאון חזר והשתלט באופן מיידי.

אי אפשר להיפטר ממנו, זה לא שק שאפשר להשליך ולשכוח ממנו.

הבדידות בתקופה האחרונה, ביחד עם המצב הביטחוני, יצרה את התנאים שמהם הדיכאון צומח שוב.

אי אפשר להדביר אותו כמו עשב שוטה, אי אפשר לכרות אותו כמו עץ נגוע.

ההבנות מתחדדות, המסקנות ברורות.

במשך שנים אני מנסה ולא מצליחה לצאת מזה, וכנראה שבאמת נולדתי רק בשביל זה, וזו תכלית החיים שלי.

אני לא מרוצה מהעניין, כלל וכלל לא.

הימים האלה לא קלים, וזה נכון לגבי כולם במדינה הזו, לא רק לגביי.

אבל כרגיל, אני מגיעה לשלב בו אני מתעסקת בבעיות שלי, כי אני לא מסוגלת ליותר מזה.

הלחץ גובר, חוסר היציבות, קשה להסביר מה שקורה בתוך הראש שלי.

מהמחשבות אין מקלט.

אין בזה חדש, כי אלו החיים שלי כבר הרבה זמן, יותר מדי זמן.

זה משהו בפנים, שאי אפשר לבטא בקלות, כי זה הצטבר, ועכשיו זה כבד מדי.

בהתחלה חשבתי שהמצב הביטחוני לא משפיע עליי.

זה חשוב להראות שאנחנו לא נשברים כעם, שיש לנו את החוסן הנדרש ואת היכולת לנשוך שפתיים כשכואב, לא לתת לאבל על מותם של אזרחים וחיילים לסדוק אותנו, אבל בסוף זה משפיע.

זה יכול לגעת בנקודה רגישה, ללחוץ על כפתור של משהו שממילא רק חיכה להתפרץ.

לפעמים זה נבנה בהדרגה, לפעמים זה מצטרף לדברים אחרים בחיים.

אצלי זה נגע בנקודה הזו, שלא הצלחתי עד היום להגיע לפתרון מלא שלה, בעיה שנמשכת כבר שנים ושטרם נמצאה לה תרופה.

ייתכן שזה היה מתפרץ ממילא בתקופה הזו, הרי אני ממשיכה בשגרה.

אני אמורה להגיד שעדיף השקט המוחלט על פני רעש האזעקות, אבל מבחינתי, לא זה ולא זה רצויים כאן.

שקט מוחלט גורם לאובדן השפיות, גם אם זה לוקח קצת זמן.

האזעקות והפיצוצים שאחריהן גורמים למתח.

המצב הבריא ביותר נמצא אי שם באמצע, וזה לא עניין של שחור ולבן, זה עניין של מידה.

אין לי פתרון לזה כרגע.

אין לי את הדרך להגיע לאיזון הזה.

הימים האלה, משום מה, מדגישים את הבדידות שלי.

קשה לי לראות מעבר לבעיות שלי כרגע, וגם זו שגרה.

כבר למדתי שהדיכאון נשאר בגלל הבדידות, וכשהוא לא פעיל, הוא נשאר בצד, יחד עם כל הזכרונות, דברים שמחכים ללחיצה על הכפתור, שתשחרר אותם.

כשהדיכאון משתחרר, הוא משתלט על סדר היום ועל המחשבות.

אין ניצחון מוחץ כשזה מגיע לדיכאון, אין תרופת פלא, אבל יש דרכים להקל מעט על התקופות האלה, ואני עושה כל שביכולתי כדי לדחוף אותו שוב לצד, וזה לא קל כשעוברים את זה לבד.

אני יודעת שהוא לא ייעלם.

גם הבדידות לא נעלמת, גם הפחד מפני האפשרות שזה לעולם לא ישתנה עדיין כאן.

לא הטילים הם אלה שישברו אותי, אלא רק השגרה הזו, שכבר התייאשתי מלנסות לשנות אותה.

שגרה של בדידות ושל החוסר הזה, החלל הריק שהדיכאון משתמש בו כדי להתחזק.