למעלה משלושה שבועות נמשך המבצע בעזה, וככל שהזמן עובר, נדמה שיש צורך להגדיר את המבצע הזה כמלחמה לכל דבר ועניין.

העורף מעורב, אזרחים באזורים שונים ברחבי הארץ שומעים את האזעקות ומתבקשים להיכנס למרחבים המוגנים.

אזרחים נפגעים.

כל זה מבלי להזכיר את גיוס המילואים האדיר בהיקפו, את הקצינים, הנגדים והחיילים שנפלו על הגנת המולדת, חמישים ושישה שנתנו את חייהם למען המולדת.

על כולם זה משפיע.

איך אפשר שלא לקרוא לזה מלחמה?

זו לא מלחמה רגילה מול מדינה, זו מלחמה מורכבת, לא מול מדינה אלא מול ארגון טרור, ארגון מחבלים שפועלים מתוך שטח בנוי (לא כי צפוף מדי, אלא בתור עיקרון), ארגון שמשתמש במגן אנושי, משתמש בילדים בתור מגן אנושי, ומשתמש בתמונות הזוועה כדי להאשים את ישראל.

זו מלחמת אין ברירה.

החמאס חפר מנהרות התקפיות מתוך הרצועה אל תוך שטח ישראל, וראינו בשבועות האחרונות שהוא גם משתמש בהן, מחבלים יוצאים מהן ותוקפים את חיילי הצבא שלנו, שמגנים על היישובים שנמצאים ממש בסמוך לפתחי המנהרות.

איך אפשר לקרוא למצב בו אזרחים באזורים מסוימים נקראים להסתגר בבתים מחשש לחדירת מחבלים, מתבקשים למצוא מחסה מהרקטות תוך שניות ולהיות ערניים, כי לפני פצצת מרגמה אין אזהרה?

לא הצלחתי להבין איך אפשר לגור במקום בו "צבע אדום" משמעו מציאת מחסה תוך שניות, קשה להבין את זה כשלא חיים את זה.

אי אפשר להבין לגמרי את מה שמתחולל בראשו ובגופו של מי ששומע את האזעקות, עד ששומעים אותן.

מפלחות את האוויר, את המחשבות, ואחריהן הרעש, לרוב רעש של יירוט, והתהיות שאחרי.

קשה להסביר את זה למי שלא גר כאן.

זה החלק השני של מלחמה, המערכה התקשורתית, ההסברה לאלו שלא חיים את זה ולא מסוגלים לדמיין את זה.

קשה להסביר למי שלא הסבירו לו מעולם מה עושים כשנשמעת האזעקה, למי שלא תרגל ירידה למקלט כי במדינה שלו לא נוהגים כך.

זה לא כמו בכל מדינה אחרת, אנחנו קצת שונים כאן.

מוקפים באויבים שרוצים לפגוע בנו, להשמיד אותנו, נדרשים להיות מוכנים בכל עת.

לא בכל מדינה מחייבים לבנות מרחב מוגן דירתי.

מרחוק קצת קשה לראות את זה, ומה שקובע בסופו של דבר זה מה שרואים שם, מעבר לים.

הם רואים רק את ההרס שברצועת עזה, גופות והרס, וזה עובד.

מנהיגי העולם ה"נאור", שחלקם תמך במדינת ישראל, לוחצים להפסקת אש, והממשלה שלנו הסכימה בכל פעם מחדש להפסקת אש הומניטרית, גם כשהבקשה הגיעה מחמאס, אותו ארגון טרור שפועל נגדנו.

לא שזה הפריע לחמאס לשגר רקטות בזמן הפסקות האש.

לא שיש משהו שיעמוד בדרכו של ארגון טרור שמחביא רקטות ותחמושת בבתי ספר (גם של אונר”א), מסגדים, מרפאות ובתי חולים גדולים.

זו מלחמה, ובמלחמה יש קורבנות, יש הרס, יש כאב לב.

אבל בשבילנו, זו מלחמת אין ברירה, אחרי שבמשך שנים יישובי עוטף עזה סופגים ירי רקטות ופצצות מרגמה, אחרי שנחפרו מנהרות ממש ליד בתיהם.

זו מלחמה על הבית, על המולדת של כולנו.