אז הייתה לנו הפסקת אש לשבעים ושתיים שעות.

רגע לפני הפסקת האש נשמעו האזעקות, וגם רגע אחרי תום השעות הספורות האלה.

כוחותינו יצאו מהרצועה, כאשר לא השלימו את המשימה שהאזרחים היו רוצים שתתבצע: החזרת הביטחון לדרום ולשאר אזורי ארצנו.

אני לא מבינה למה שוב בחרתי בנתניהו לראשות הממשלה, הרי לא נראה שהוא מסוגל לקבל את ההחלטות הקשות והנכונות לאזרחי מדינת ישראל.

אנחנו לא יכולים להמשיך לחיות לפי מה שאומרים על מדינת ישראל בעולם.

לא יכולים להמשיך לחיות תחת איום הרקטות, פצצות המרגמה, מנהרות ויתר פעולות הטרור, רק כי באו"ם מגנים את הפעולות.

זה לא הגיוני לדרוש מאזרחי מדינת ישראל, וזה לא משנה באיזה מחוז או באיזו עיר, להסכים לחיות בתנאי מלחמה כי המנהיגים שלנו מפחדים ממוצא פיהם של "מנהיגי המערב", שלא מתמודדים עם אותן הבעיות.

אנחנו לא רוצים ולא יכולים לחיות לפי "שקט ייענה בשקט".

לי, לפחות, אין אשליות: אין על מה לדבר עם ארגוני טרור.

הפסקת אש מופרת או שהם רק מחכים לדקה האחרונה, בכל מקרה, ההסתה נמשכת והניסיונות שלהם לפגע לא פוסקים.

היה ברור שהם יחזרו לשגר רקטות, היה ברור שהמטרה שלהם היא לא שלום, אלא מלחמה.

במשך שנים תושבי דרום הארץ ספגו בזמן שהתגובה הייתה מזערית, אם בכלל, וגם כעת, כשהטווח התרחב והאזעקות מכניסות גם את תושבי מרכז הארץ ואפילו צפונה מכך למרחבים המוגנים (אם יש כאלה בסביבתם), נדמה שלממשלה לא אכפת, או שאולי אין להם את מה שנדרש כדי לקבל את ההחלטה הנכונה על מנת לשמור על ביטחונם של אזרחי המדינה.

זה לא קל, אבל מי שבוחר להנהיג, צריך לדעת שהרבה קושי מגיע עם התפקיד, משא כבד שצריך לשאת על הכתפיים בכל יום, וכן, לפעמים מקבלים החלטות שגויות, כמו כל אדם, אבל הבעיה מתחילה כאשר חוזרים על אותה הטעות.

הממשלה הזו חזרה על הטעות של הממשלה הקודמת: המבצע הסתיים מבלי שהוא באמת הסתיים, כלומר, כוחותינו יצאו מהרצועה, אך תושבי דרום הארץ (נכון לרגע זה) קיבלו הנחיות לא להתקהל, להישאר קרובים ככל האפשר למרחבים המוגנים, או, במילים אחרות, זה הכל חוץ משגרה.

אי אפשר להמשיך בשגרה כשיש אזעקות, ואין שום דבר שגרתי תקין באזעקות שלאחריהן יש לרוץ למרחב המוגן, כי יש רק חמש עשרה שניות.

כל זה מבלי להזכיר את המטחים שגורמים למאות אלפי אנשים להיכנס בו בזמן למרחבים המוגנים, ולא רק באזור אחד בארץ.

יש כאן כישלון של הממשלה, חלק ממנו נעוץ בכך שהגדירו את הפעולה בעזה "מבצע" ולא "מלחמה", משיקולים כלכליים בלבד, כמובן, כי הממשלה נכשלה בעבר בניסיון למגר את ירי הרקטות לדרום, והנה, עכשיו זה לא רק שדרות ויישובי עוטף עזה, זה כבר מזמן התרחב לאשקלון, אשדוד ובאר שבע, וגם השפלה וגוש דן כבר בפנים, גם ירושלים בירתנו, גם השרון, ואפילו הכרמל.

חלק ממנו נעוץ בכך שהממשלה נקטה במדיניות ההבלגה, שכידוע, לא מייצרת הרתעה, אלא רק התחמשות של האויב, וגם כעת, תקיפות מבוצעות כתגובה ולא כמתקפת מנע.

המלחמה לא נגמרה.

המנהרות, ככל הנראה, לא הושמדו לחלוטין, הרקטות שוגרו החל מתום הפסקת האש, ונראה שכל זה היה לשווא.

שבעים ושתיים שעות של שקט, זה כל מה שהושג במבצע הזה, מבצע שככל הנראה, עדיין לא נגמר.

אם הממשלה תמשיך בקו של מדיניות ההבלגה ו"שקט ייענה בשקט", ארגוני הטרור ימשיכו להתחמש ולחפור מתחת לרגליהם של תושבי עוטף עזה, והעימות הבא יהיה קרוב וקשה מתמיד.

אין צורך בנבואה בשביל לדעת זאת. להיסטוריה יש נטיה שכזו, לחזור על עצמה, כי כשחוזרים על אותן הטעויות, אין טעם לצפות לתוצאות שונות.