לפעמים אין מילים.

לא שאין לי מה להגיד, הן פשוט לא יוצאות.

אחת מתופעות הלוואי האלה, שנעלמות המילים מרוב מחשבות שלא מצליחות לצאת החוצה.

תסכול שאין לו סוף.

חוסר בתקשורת בסיסית, חוסר של הדברים הבסיסיים האלה.

דברים שכבר אי אפשר להגדיר.

כל יום שכזה הוא קשה, ויש יותר מדי מהימים האלה, אני לא רוצה לספור, הם רצופים מדי, ארוכים מדי, קיימים מדי.

זה פחד מהמציאות שלא משתנה.

תמיד אותו הדבר, תמיד אותו שקט, שקט שיש בו כדי לסמר את השיער ולדקור, לדקור כמו אלפי מחטים דקות שננעצות.

כאב שלא צריך היה להיות, ואולי לזה נולדתי, וזו מחשבה שמשגעת אותי.

האם זהו ייעוד מסוים, לחוש סבל כדי להבין אותו?

אם לזה נועדתי, אז זה לא עובד, כי אני מרוכזת במצב שלי ולא במצבם של אחרים.

אין במי לבטוח ואין עם מי לדבר.

השקט הוא גם הקול של הנידוי, חרם שקט, מי צריך מילים בכלל?

האם אני מנודה?

מחאה שקטה, אבל על מה?

מה כבר עשיתי, שמגיע לי להיות מנודה מהחברה?

שאלות שאין עליהן תשובה, כי אין את מי לשאול.

גם היו לי תשובות, כנראה שהן לא היו משנות את ההרגשה, גם לא את המחשבות.

אני תוהה אם יש מישהו מהם, כל אלו שנעלמו, שיודע שאני חיה בדממה הזו.

יש בה משהו הרסני, לא רק מבחינת תקשורת, אלא מבחינת הגוף.

אני רואה את זה, מרגישה את זה, וגם אם לא היו מחקרים שמאששים את זה, הייתי מאמינה בקשר שבין גוף ונפש.

לדממה הזו יש השפעה עצומה על החיים שלי, והיא לא נגמרה בתיכון, היא רק התעצמה מאז.

השקט הזה משתק.

אולי נדמה שהתקדמתי, אבל השקט מאט אותי, עוצר אותי, פוגע בי.

לפעמים אני תוהה אם התרגלתי למצב הזה, האם יש לי סיכוי, בהנחה שיום אחד זה ייגמר, להשתלב בחברה.

אני נטע זר, חלק לא מתאים בקופסה של התצרף.

זה מתסכל, זה מברדק את המחשבות.

ניסיתי לצאת מצורת החשיבה הזו, אבל לאיזו מסקנה אני יכולה להגיע כשהדממה מקיפה אותי, יוצרת חומות גבוהות של תסכול וכאב?

בור עמוק ואפל, חומות גבוהות שאי אפשר לפרוץ.

מה הפלא שהמילים לא מצליחות לצאת?