שגרת חרום.

מושג משונה שכזה, שמשתמשים בו במקום להגיד את המילה "מלחמה".

היישובים שנמצאים בטווח של עד ארבעים קילומטרים מרצועת עזה פועלים לפי שגרת חרום.

אזעקות, יירוטים ונפילות, לפעמים בשטחים פתוחים, לפעמים בתוך היישוב, לפעמים פגיעה ישרה.

זו לא מלחמה, זו שגרה.

בלתי נסבלת, בלתי נסלחת, אבל זו השגרה שם, ואני לא מצליחה להבין איך אפשר להמשיך ככה, לא מצליחה להבין איך יש אנשים במדינה הזו שסובלים את זה כבר ארבע עשרה שנים.

האמת היא שאין להם ולנו, כלל האזרחים, ברירה.

ההחלטות נמצאות בידיים של הממשלה והצבא.

אם מטפלים באיום מיד או אם מחכים עד להתחמשות מסוכנת של האויב, זה כבר לא בידיים שלנו, האחריות שלנו מסתיימת ברגע שהמעטפה עם הפתק נכנסה לתיבה.

אבל אנחנו רוצים לדעת שהמדינה, ובתוכה אנחנו, אזרחיה, בידיים טובות.

אנחנו רוצים לדעת שהמנהיגים שלנו עושים כל שביכולתם כדי להביא שקט, לא שלום, רק שקט, נסתפק בזה.

אנחנו לא רוצים לשמוע על עוד הפסקת אש שבמהלכה ארגוני הטרור מתחמשים ומתעצמים, ולפעמים גם יורים.

נמאס לנו מההבלגה. כשיורים עלינו, אנחנו רוצים שתהיה תגובה כלשהי, אנחנו רוצים לדעת שזה לא עובר בשתיקה.

הסכמים לא יספיקו פה, דרושה הכרעה, פעולה שתייצר את ההרתעה, בשביל החודשים הבאים, השנים הבאות.

בשביל התושבים, בדרום הארץ, במרכזה ובצפונה, כדי שיוכלו לישון בשקט.

לא ביקשנו הרבה, רק ביקשנו מהממשלה שתמלא את החלק שלה בהסכם הלא כתוב בינינו, האזרחים, לבינה: להגן עלינו, בשעה שאנחנו נשמעים להוראות.

נוכל לספוג במשך תקופה את האזעקות, היירוטים, הנפילות ואת הנזק הכלכלי, אם נדע שבסוף המערכה נחזיר את השקט, לא ליומיים ולא לשבועיים, אלא לפרק זמן משמעותי, שיאפשר שגרה סבירה.

ניתן לממשלה להחליט איך, רק שזה יקרה בקרוב, ובלי להתקפל מול העולם המערבי, הם לא מבינים בכל מקרה את מה שעובר עלינו, או לא זוכרים שגם המדינות שלהם היו מעורבות במלחמות.

אנחנו לא רוצים שארגוני הטרור יכתיבו לנו את סדר היום, אנחנו רוצים שהממשלה שלנו והצבא שלנו יכתיבו לארגוני הטרור את סדר היום.

לתושבי המדינה הזו בכלל ולתושבי הדרום בפרט יש זכות לשגרה של שקט, שגרה של עשייה ולא של שהייה ליד מרחבים מוגנים.

זכות להתאסף ולראות הופעה, להפגין, לצפות במשחק כדורגל בחוץ, לטייל, לבלות, ללמוד, לעבוד, לחיות.

זו צריכה להיות השגרה שלנו, כמו בכל מקום אחר בעולם.