בכל יום זה פוצע אותי יותר ויותר.

להבין שעבר הרבה זמן מאז הפעם האחרונה שבאמת תקשרתי עם אנשים, להבין שהזמן חלף ולא הצלחתי לצאת מזה.

אני תוהה אם אני מוכנה בכלל לצאת מזה, או אולי מאוחר מדי, ובעצם, מה הסיכוי שתיקרה בדרכי ההזדמנות לצאת מזה?

זה פוצע, כי אני לא רואה את הדרך החוצה.

כן, זה כל מה שמעסיק אותי, כי בדידות היא לא כאב ראש שחולף אחרי זמן קצר, והשקט הזה תוקפני, מאפשר לכל המחשבות להסתובב חופשי, גם כשאני מנסה להתעלם מהן.

הפחדים מכרסמים את התקווה, הם חזקים יותר וגדולים יותר ככל שהזמן עובר.

זה רעל שמצטבר בפנים, כמו חומצה שמאכלת את הגוף.

הגוף חלש מכדי להתנגד לזה, זה חזק ממנו, המצב הזה.

אני חזקה, או לפחות כך נדמה, אבל השריון הזה לא עבה, הוא רק נראה כזה, למדתי איך לגרום לו להיראות חזק.

לא השריון הוא זה שמחזיק, אלא האצבעות שמחזיקות חזק במשהו שיכול להתמוטט ברגע, והן פצועות מרוב מאמץ.

למדתי לשתוק כדי לא להבריח, אבל עד שלמדתי איך לשתוק ולא לספר, כבר לא נשארו אנשים בסביבה.

קשה להעמיד פנים לאורך זמן, ובאמת, כמה כבר אפשר להישאר עם המסכה על הפנים עד שהיא נופלת?

כך או כך, קשה למצוא מי שיישאר ולא יברח כשהמסכה נופלת, קשה למצוא מישהו שיעז להתקרב כשאין מסכה ממילא.

אולי זה עניין של מזל, של זמן ומקום, כי יש אנשים כאלה, אני בטוחה שיש כאלה שהדיכאון והיעדר המסכה לא יפחידו אותם, אבל לא מצאתי אותם, הם לא נקרו בדרכי בינתיים.

רק חשש אחד מנקר: האם הם לא רצו להתקרב בגלל היעדר המסכה, או שאולי זה בגללי?

שאלה שתישאר פתוחה, כי אין מי שיענה.

אני לא יכולה להרפות מהעבר.

לא יכולה להרפות ממה שחשבתי שיקרה ולא קרה, הבטחות שלא קוימו, לא יכולה להרפות מעלבונות ולא יכולה להרפות ממחשבות על מה שחשבתי שהיה, ואולי ראיתי את זה אז מהזווית הלא נכונה, אולי פירשתי לא נכון.

אם פירשתי לא נכון, אז לא פלא שאני במצב הזה, כי חייתי באשליה כלשהי, ולא ברור לי איך לא הבנתי אז, איך האמנתי במה שלא היה נכון, פירשתי נימוס ואולי רחמים בתור משהו שמתקרב לחברוּת.

איך לא הבנתי אז שאני בבידוד חברתי מוחלט?

לא סתם הרגשתי כמו החלק שנכנס בטעות לקופסה, זה שממילא לא היה שייך, זה לא היה בדמיון שלי, זו הייתה המציאות.

מכאן נובע הפחד, מכאן מגיע הכאב, זה הסכין שפותח את הפצעים.

העבר.