אני תוהה לפעמים למה דברים מסוימים לא קרו, ומה היה יכול לקרות אילו היו קורים.

אין לי תשובות, אין לי אפילו את הרצון לנחש, אני רק רוצה לדעת אם המצב הזה היה משתנה, או שבכל מקרה הייתי מגיעה לנקודה הזו.

נקודה שלא זזתי ממנה כבר שנים, תקועה במקום, קפואה בלי יכולת להוציא את הרגליים שלי מהבוץ הזה.

משגעת אותי העובדה שאין עם מי לדבר.

כבר מזמן הבנתי שאני מהלכת פה על הגבול שבין השפיות לאובדנה, וחוסר היכולת לתקשר עם אנשים בצורה חברית גורם לי להרגיש שאני כבר שם, בצד השני.

חוסר היכולת הזה נובע מכך שאין עם מי לדבר, ולמרות זאת, אני נשארת עם התחושה שזו אשמתי.

תחושת הנידוי היא חזקה, גורמת לי לרצות לברוח למקום אחר, שבו אף אחד לא מכיר אותי, לפתוח דף חדש ונקי.

אין ודאות שזה יצליח, אבל אני רוצה לברוח, רוצה לתת לעצמי את הסיכוי שאף אחד לא נותן לי כאן.

אבל אני רוצה לקבל כמה תשובות, לפני שאברח.

אני רוצה לדעת למה לא הרגשתי שייכת, למה זה הדהד כל השנים, למה ככל שהזמן עובר, אני מבינה שזה לא היה רק בראש שלי, אלא שבאמת לא הייתי רצויה כאן?

מה קרה שלא הייתי מודעת אליו, שרק הרגשתי את התוצאות שלו?

מה לא בסדר אצלי? במה פשעתי שנגזרו עליי שנים של בדידות?

זה עונש כבד, ואני לא יודעת מה עשיתי שגרם לזה, אם עשיתי.

אני רוצה לגרום להם להקשיב למה שיש לי להגיד.

לגרום להם להבין שהמילים שלהם פגעו יותר ממה שאי פעם לימדו אותם, ושאני לא יכולה לשכוח, לעולם לא אוכל, כי הנזק שנגרם הוא יותר מזיכרון עמום.

החיים שלהם לא השתנו בעקבות זה, שלי כן.

לגרום להם להבין ששום התנצלות לא תשנה את זה, כי השנים שעברו העמיקו את הפצעים.

שתקתי, אבל לא שכחתי.

הבדידות יוצרת דממה מחרישת אוזניים.

היא מאפשרת למחשבות להתרוצץ בתוך הראש ללא מעצורים, מאפשרת להן להפריע למה שאני באמת רוצה לעשות.

הדממה מתפשטת, משתקת, עוצמתית.

נדמה ששום דבר לא משתווה לאפלה שבדממה הזו.

אני לא יודעת אם אני יותר חזקה או יותר חלשה כתוצאה מהבדידות, אני לא מרגישה חזקה, אבל אני לא יודעת מה נחשב לחוזק ולחולשה, לא יודעת מה משפיע על מה כאן, החוזק על האדם על ההתמודדות שלו, או ההתמודדות על החוזק של האדם.

אני יודעת בוודאות שאני מתמודדת עם הדיכאון והבדידות מזה שנים ארוכות, ארוכות מדי, ושזה קשה, כואב, וגורם למחשבות בלתי פוסקות, לתהיות על אובדן השפיות, ולמחשבה שאולי עדיף לאבד את השפיות במצב שכזה, אולי עדיף לא להיות שפויה, אולי עדיף לא להיות מודעת, אולי עדיף להגיע למצב שבו אני מנותקת לחלוטין, כי המציאות הפכה להיות קרב יום יומי, אני מול השדים שלי.

אולי מזה אני רוצה לברוח, מהמציאות הזו, מהמחשבות, מעצמי.