זו בועה.

אני חיה עם האשליה ומחזיקה בה בשתי ידיים, בכל הכוח.

אשליה שיהיה יותר טוב.

אני לא רוצה להתעורר ממנה; אני רוצה לשקוע בה, להתנתק מהמציאות ולא להיות מודעת לה.

לדממה יש כוח אדיר, אבל אני לא מתחזקת כתוצאה ממנה, אלא נחלשת, מוכנה להניף דגל לבן ולעבור לצד השני.

אני עדיין לא שם.

כמה אפשר לסבול את הדממה הזו, להכיל אותה ולא להתפוצץ, בשעה שהיא מפרקת אותי לגורמים?

הזמן עובר, מעמיק את כל מה שנוצר, מחמיר את המצב.

אז אני רוצה את האשליה הזו, לחיות בה בלי להכיר במציאות, כי זה הדבר היחיד שיכול לקנות לי קצת זמן.

זה יתפוצץ בסוף, כדרכן של אשליות, אבל לפעמים אין ברירה.

הצד השני כל כך מפתה, כשמשווים בין המצב שלי לאפשרויות בצד השני, הרבה פעמים אפשר להסיק שעדיף השיגעון על פני השפיות.

מה טוב בבוקר שמתחיל בתחושה של בדידות נוראה ונגמר בצהריים שקטים מדי, ולילה שמחדד את העובדות ואת המסקנות?

בחיים צריך לקבל את העובדות ואת המצב הנתון, גם אם השאיפה היא למשהו יותר טוב.

אבל יש שלב שבו המוח לא רוצה לקבל יותר את הדממה, אז אני יוצרת את הרעש ששובר את השקט החד הזה.

אני מרשה למחשבות להתרוצץ ואוחזת בשתי ידיים, בקצות הציפורניים אם צריך, באשליה הזו, בבועה הזו, כי כמה ברירות כבר יש לי?

להכיר במציאות כפי שהיא בלי שינוי, להכיר בכך שאין לזה סיכוי, זה קשה יותר משזה נדמה בהתחלה.

אני לא יכולה לקבל את העובדה הזו, שאני אחיה לבד ככה, שכל יום ייראה כמו היום, שהשקט ישלוט בחיים שלי.

הייתי מנסה שוב, אבל כל ניסיון שלי נידון לכישלון, ואני יודעת שכדי שזה ישתנה, משהו צריך להיות שונה, אולי זה לא צריך לבוא ממני, אולי אני צריכה לחכות בסבלנות, אבל חיכיתי, ניסיתי, וכנראה שהדרך שלי לא נכונה, ואני צריכה שזה יגיע מזווית אחרת כדי שאפשר יהיה לראות דברים קצת יותר טוב.

בינתיים, אני רוצה להתנתק מהמציאות, כי לפעמים זה קשה מדי.

אני יודעת שגם אם אני רוצה להתנתק, זה לא אומר שאני יכולה, אבל זה כבר לא מפריע לי, אובדן השפיות לא נראה גרוע בהשוואה לחיים של בדידות.

יכול להיות שאני טועה, זה לא בלתי אפשרי, הרי לא חוויתי אובדן שפיות בעבר, אולי זה גרוע יותר מחיים של בדידות, אבל מהזווית שלי, בדידות נראית כמו התרחיש הגרוע ביותר.

זו אשליה, וכמה הייתי רוצה שככה תיראה המציאות, אבל אולי אני צריכה להפנים שלחלום הזה יש סיכויים קלושים ביותר, גם אם אני מתעקשת להחזיק בו חזק.

אני רוצה שיהיה טוב יותר, אבל אני לא יכולה שלא לחשוב על כך שזה מה שאני רוצה כבר שנים, ובכל זאת, המציאות לא משתנה.

כבר שנים שאני מהלכת על קו הגבול, אבל אולי לא כדאי להיאבק כדי להישאר במקום שבו אני נמצאת, אולי עדיף להיכנע, ולא לנבור בזיכרון, בעבר, כדי להבין מה עשיתי ומה לא עשיתי, רק כדי להגיע למסקנה שמאוחר מדי בשבילי, שממילא אי אפשר לשנות את המצב.

אני עדיין מחזיקה בחלום, באשליה שיהיה יותר טוב, כי זו הדרך היחידה שאני מכירה להתמודד עם הבדידות, עם הדיכאון, עם הדממה.