חמישה ימים לבחירות.

לא הרבה בכלל, והסקרים לא מעניינים אותי, אולי רק מעצבנים.

יותר מדי מפלגות, ולא, זו לא המהות של הדמוקרטיה והפלורליזם, זה לא עניין של חופש ביטוי, זה נראה כמו עניין של אגו.

"גוש הימין" מול "גוש המרכז שמאל", ובתוך הגוש מפלגות שהן דומות מאוד, דומות כל כך, שאפשר לחשוב שהן יכלו להתמזג.

אבל הן לא מתמזגות, וכך קורה שיש בכנסת תריסר מפלגות כיום, ובמקרה הטוב, עשר מפלגות לאחר הבחירות.

יש כאלה שרוצים להנהיג מפלגה, אז הם מקימים אחת.

הדרך הקלה, במקום להשתלב במפלגה קיימת ולטפס, היא להקים מפלגה, לקבוע את חוקיה ולבחור את חבריה.

זו לא דמוקרטיה, זה אגו.

זו התפלגות, וזה לא ביחד, זה לחוד, זה לא כולנו, זה חלקנו.

מה הפלא שקשה להקים קואליציה במדינה הזו?

זו לא השיטה, זה גם לא אחוז החסימה, אלו האנשים שיוצרים את המציאות.

אנחנו מפולגים, וזה לא משנה מי יהיה ראש הממשלה, זו לא משימה לממשלה, זו משימה לציבור.

אולי מכאן נובעות הבעיות שלנו, מכך שאנחנו מפולגים, תקועים מחשבתית, לא חושבים על איך להסכים, אלא על איך להתווכח.

העיתונות בוחרת לה מועדפים, לא משהו חדש, אבל נראה שהפעם הם קצת הגזימו.

יותר מדי מודעות שמתפרסמות בתקשורת, יוזמות "שונות" שלכולן מטרה אחת: להדיח את נתניהו מהשלטון, מהפך הם קוראים לזה, וכשיש יותר מדי גופים כאלה, וכשהתקשורת לא מפסיקה לצטט אותם ולראיין אותם, זה כבר מלאכותי מדי, אבל אף אחד לא יוכל להוכיח את הקשר, הרי הם ארגונים לא פוליטיים.

הם אומרים לנו שראש הממשלה נתניהו זורע פחד, ואני דווקא רואה שמי שמנסה להפחיד אלו אנשי השמאל, שלא מפסיקים לספר לנו שבגלל נתניהו אנחנו מבודדים מדינית, שיש משבר ביחסים עם ארצות הברית, שאומרים שיש "קיפאון מדיני" ושזה הורס את המדינה, מעניין, כי אני חשבתי שהטרור, הפיגועים והטילים הם שפוגעים הן בביטחון והן בכלכלה.

מדברים הרבה על מבצע "צוק איתן", וצריך לדבר על זה, חובה לדבר על הטעויות שנעשו כדי לא לחזור עליהן, חובה להזכיר את שחרור המחבלים שלא הוביל לשום דבר למעט, אולי, עליית המוטיבציה בקרב הציבור בגדה ובעזה לבצע פיגועים.

סביר להניח שממשלת שמאל לא הייתה פועלת אחרת, התוצאות לא היו משתנות, אולי ממשלת שמאל הייתה מוכנה להמשיך באותו "תהליך מדיני", אבל לא היה יוצא מזה שום דבר טוב, הרי ראינו מה קרה אחרי אוסלו ואחרי ההתנתקות.

מדברים על "הסדר מדיני-ביטחוני" (כי שלום כבר לא יהיה), ומקווים שהציבור כבר שכח מה קרה כשממשלת ישראל נקטה בצעד חד צדדי, ובטח מקווים שהוא שכח מה היה בפעם הקודמת שנחתם הסכם עם הרשות הפלסטינית.

אנחנו לא מדינה ענקית, לא בגודל ולא באוכלוסיה, ואומנם יש חילוקי דעות, אבל זה קורה בכל מקום, גם בתוך המפלגות עצמן, אין לנו צורך בעשר או בתריסר, יספיקו ארבע או חמש.

גם כשרואים שיש מפלגות שמתאחדות, יש כאלה שמתפצלות, יש גם כאלה חדשות.

בסוף נקבל את אותם הדברים שקיבלנו בעבר: מעט מההבטחות ימומשו, רובן יחכו בצד לבחירות הבאות (כדי שיהיה להם משהו במצע במסע הבחירות הבא), חלקן ממילא בלתי אפשריות, לרוב מסיבות תקציביות (במסע בחירות לא נהוג להזכיר לציבור שהכסף לא גדל על העצים, ושגם אם הציבור יקבל את מה שהובטח לו, הוא ישלם יותר באמצעות מיסוי ישיר ועקיף).

אבל ככה זה בפוליטיקה, לדבר לא עולה כסף, ופיזור הבטחות שווה מושבים בכנסת, והם שווים הרבה.