הבחירות מאחורינו, ועכשיו הגיע הזמן להרכיב ממשלה.

יש הבטחות שניתנו לפני הבחירות, ואני מניחה שראש הממשלה נתניהו לא יפר אותן, ייתן את האוצר למשה כחלון (ואני די סקרנית לדעת מה הוא מתכנן לעשות בתפקיד ומה הוא חושב לתקן קודם), ייתן תיקים ותקציבים כדי להכניס את החרדים לממשלה.

יש עוד זמן, אבל תוצאות הבחירות היו די מעניינות.

הרגשתי שהפעם זה לא מעניין, חלק מהשלטים שראיתי בדרכים הכילו הבטחות ריקות מתוכן, שברור שאי אפשר לקיים, ולא עסקו במשהו חדש, ניסו לדבר שוב על יוקר המחייה, אבל לא בדרך הנכונה, לא בדרך שתדבר אליי.

לעיתים נדמה שהיה שמדובר בבחירות על כלום, וששום דבר לא באמת ישתנה, אבל בעצם, הפעם יש כמה דברים שישתנו: החרדים יהיו בממשלה, משה כחלון חזר לזירה, ואולי הפעם יתייחסו למה שחשוב באמת.

התוצאות היו די מפתיעות, ואולי הן קשורות במה שקרה ביום הבחירות, או בימים האחרונים שלפני הבחירות, כי לפי כל הסקרים, מפלגת הליכוד לא הייתה אמורה להגיע לשלושים מושבים בכנסת, וזה היה אמור להיות אפילו יותר מותח מאשר עכשיו, כאשר גוש הימין מהווה את הרוב בכנסת העשרים.

אנשי רוח מהצד השמאלי של המפה הפוליטית בחרו להשתלח ב"מנשקי המזוזות", ושוב הזכירו שיש כמה קרעים כאן שדורשים תיקון דחוף, ושלא השמאל יתקנם.

לאחר הבחירות עוד מאותם "אנשי רוח" נתנו דרור ללשונם, שלחו את מצביעי הליכוד לשתות ציאניד, וקראו קריאות שונות בגנות מצביעי הימין.

יש כאלו שבאמת מאמינים שהימין אשם במצב הפריפריה, שנתניהו האחראי הבלעדי לכך שהמצב התעסוקתי שם גרוע והאוכלוסיה נחשבת חלשה מבחינה כלכלית, ומאשימים את התושבים שם על שבחרו שוב להצביע לימין.

האם הממשלה יכולה לשפר את המצב בפריפריה? סביר להניח שכן, ועיר הבה"דים אמורה לתת דחיפה קלה לנגב, אבל התכנון של התחבורה הציבורית לא מספיק טוב, ובכלל, כדאי לשקול לעצור תכניות המכילות יחידות דיור רבות במרכז, ולהעדיף את הפריפריה על מנת לחזקה, אם כי הממשלה לא יכולה להחזיק בכוח מפעלים ולחייב אותם להמשיך לעבוד או לא לפטר, זה לא מקובל.

יש לממשלה הבאה משימה גדולה, לחזק את הנגב ואת הגליל, לבנות שם יותר, לחזק את בתי החולים ואת מערכת הבריאות הציבורית, לתכנן נכון ולטווח ארוך יותר מחמש שנים.

זה לא ייעשה ביום וגם לא בשנה, וזה ידרוש השקעה אדירה, אבל אם התכנון יהיה נכון והביצוע יהיה נכון, זה יהיה שווה את ההשקעה.

אבל זו לא אשמת הציבור שמצביע לימין, והם לא הביאו את זה על עצמם, יש שינויים שלא היינו ערוכים אליהם, תעשיית הטקסטיל לא יכולה להתחרות בזו שבמזרח הרחוק ובמדינות שבהן עלויות ההעסקה נמוכות מאוד.

אסור היה להיגרר ולו לרגע להאשמות ולקריאות להעמקת השסעים בעם, לא מימין ולא משמאל.

הבחירות מאחורינו, וזה לא הזמן לריב, לא הזמן להחליש האחד את השני, כולנו חיים באותה המדינה, וכשהאזעקות נשמעו, הן נשמעו גם בבתים של אלו שהצביעו לימין וגם בבתיהם של אלו שהצביעו לשמאל.

המצב הביטחוני הרגיש כבר מזמן לא בלעדי לקו התפר או למקומות הומי אדם, הטרור נמצא בכל מקום, והטילים יכולים להגיע מצפון ומדרום, לכל חלקי הארץ.

נדמה היה שהבחירות סבבו סביב הנושא החברתי-כלכלי, אבל בסוף משהו קרה, והציבור בחר בימין, שלא תמיד התמקד בנושא הזה, אלא בביטחוני-מדיני, והציבור בחר להעניק רבע מהמושבים בכנסת למפלגה שלא הבטיחה שום דבר, ואולי זה הדבר הנכון: כשאי אפשר לקיים, עדיף שלא להבטיח.