היום הזה שוב הגיע.

היום שבו יש את הדקירה הזו, מזווית קצת אחרת.

יום ההולדת שלי, שהוא בולט דווקא כי הוא לא בולט.

כבר עשר שנים שאין לי סיבה לחגוג, ואני מנסה להיזכר מתי הייתה לי סיבה לחגוג, ומתי היום הזה היה מיוחד באמת בפעם האחרונה, מתי היה לי טוב בכלל?

כואב לי ביום הזה רק קצת יותר מאשר בכל יום אחר.

בכל יום אחר אני מרגישה את הבדידות הזו, את הדיכאון, כמעט בכל יום המחשבות הארורות שוב חולפות לי בראש.

אני לא מסוגלת לתכנן שנה קדימה, ואני מבינה כמה שזה רע, אבל...

זה כאילו שאני ממתינה במסדרון שהרופאים ייצאו עם עוד בשורה רעה, רק שאין מסדרון ואין רופאים.

לפני עשר שנים, ממש לקראת יום ההולדת, אובחנתי כחולת סוכרת, וכן, זו מחלה, וההתמודדות היא יום יומית, וכן, המצב הנפשי משפיע לא מעט.

היום יותר קל לי להגיד את זה, אחרי שהבנתי שזו לא אשמתי, אבל אני לא יכולה לספר על הבעיות האחרות באותה הפתיחות.

אני לא יכולה לספר על הדיכאון, שנמצא שם כבר הרבה שנים ומדי פעם משתלט על החיים, אני לא יכולה לספר על הבדידות המכאיבה הזו, שאני חיה בה כבר עשר שנים בערך, אני לא יכולה לספר על ההשלכות שיש לזה על החיים.

כשהיום הזה מגיע, אני מנסה לא להתייחס אליו, כי אני יודעת שאין מי שיתייחס.

זה לא יום חשוב, באמת שלא, רק אם רוצים לחגוג אותו הוא חשוב, ויש הרבה אנשים שלא חוגגים, אפילו כאלה שלא יודעים מתי הם נולדו.

בכל זאת, בכל שנה אני רוצה להאמין שהפעם זה יהיה שונה, שהפעם תהיה לי סיבה לחגוג, שהשנה אני לא אהיה לבד.

אין לי מושג איך עמדתי בזה עד עכשיו.

כל השנה אני מחזיקה חזק, ומדי פעם אני מרגישה שאני אוחזת במשהו שמתפורר לי בידיים, וזה קשה, קשה להחזיק חזק כל הזמן בלי להתפרק לגמרי.

זה יום רגיל לגמרי, כי גם בו אני צריכה להחזיק חזק, ואני לא בטוחה במה אני אוחזת, לא בטוחה שיש לי סיבה להחזיק חזק ולחכות.

בכל זאת, אני יודעת שמשהו ביום הזה מיוחד, לפחות בתרבות המערבית, בחברה הזו שלנו.

בשבילי זה עוד יום בודד, רק שהכאב מגיע מזווית קצת אחרת, מתוך דרך החשיבה שזה לא אמור להיות ככה, שזה אמור להיות יום שמח.

למה אין לי את הזכות הזו, להיות כמו כולם, לחגוג כמו שאחרים חוגגים, לפחות קצת כמו כולם?

אני יודעת שאני שונה, הבנתי את זה, אבל למה זה בהכרח אומר שאני צריכה לחיות את חיי בבידוד מוחלט, בתחושה של נידוי מהחברה?

יום הולדת הוא יום שיכול להדגיש מי החברים שלך, או מה באמת חשוב, ובשבילי הוא עוד תזכורת שאין לי חברים, עוד תזכורת לבדידות הזו שאני לא יכולה לברוח ממנה, עוד דקירה אחת בלב.

תזכורת למה שאני באמת רוצה.

אני לא רוצה שיזכרו את יום ההולדת שלי.

אני רוצה שיזכרו אותי.