לא רציתי לכתוב על ההתרסקות בצרפת.

לא רציתי להתייחס לדיכאון שממנו סבל כנראה טייס המשנה שריסק את המטוס, וגם לא להשערות סביב הסיבה שגרמה לו לרצוח עוד מאה ארבעים ותשעה בני אדם.

זו לא התאבדות רגילה, זה כבר ברור, זו לא אובדנות.

משהו צרם לי בכל הסיפור הזה, מהבחינה האישית, כאחת שמתמודדת עם הדיכאון מזה שנים ארוכות.

אדם אובדני הוא לא בהכרח אדם רצחני.

יש הבדל בין הרצון לקחת את חייך שלך לבין הרצון לקחת חיים של אחרים.

קשה לי לקרוא שהוא סבל מדיכאון, ולכן ריסק מטוס ורצח אנשים, זה לא נשמע מתאים, לא כשמכירים את הדיכאון.

פסיכיאטרים מנסים להסביר, אבל לא מצליחים, אולי כי אי אפשר לדעת מה עובר בראשו של אדם אם הוא לא מספר.

אולי הוא נטל תרופות ששיבשו את כושר החשיבה שלו, אולי כזה הוא היה תמיד, אבל אני מסרבת להכיר בטענה שהדיכאון דחף אותו לרצוח.

הוא רצח בני אדם, אבל אי אפשר להגיד שהדיכאון אשם בכל, בלי לתת משקל להחלטותיו של האדם עצמו, טייס המשנה לא היה כאן הקורבן.

חברת התעופה שהעסיקה אותו אולי לא הייתה מספיק מודעת למצבו, ומסתבר שבכלל לא בודקים את הכושר הנפשי של המבקשים לקבל רישיון טייס בחברות התעופה האזרחיות.

כל זה לא ישנה למשפחות הקורבנות, כי להם כבר קרה הנורא מכל.

מדי פעם יש מאמרים על כך שהדיווחים על הדיכאון שממנו סבל לכאורה טייס המשנה מקבעים דימויים ישנים ופוגעים באוכלוסייה לא קטנה של הסובלים מדיכאון.

החברה ממילא לא מבינה ולא רוצה להבין את הדיכאון, שהוא מחלה או מצב, ולעיתים מתנכרת לאלה שסובלים ממנו.

זה לא מצדיק רצח, זה לא מצדיק פגיעה בחפים מפשע.

אבל אני מסתכלת על עצמי, מסתכלת פנימה, רמות הדיכאון והבדידות גבוהות, התיסכול הוא מלווה קבוע, וכבר מזמן הזכרתי את הקו הזה שבין השפיות לאובדנה, ואני יודעת שהשילוב של גורמים מסוימים יגרום גם לי לעבור לצד השני.

לפעמים זה נדמה כדבר טוב, כי אני לא יכולה לדבר על זה, ורק כשזה יהיה ממש מורגש ומודגש אפשר יהיה להבין.

אבל קשה להבין דיכאון, זה לא כמו סרטן שאפשר לראות את הנוכחות שלו בבדיקות מעבדה או בבדיקות הדמיה, זה לא כיסא גלגלים או קביים, זו חשיבה מסוימת שקשה מאוד להתנתק ממנה וקשה להילחם בה.

לא מדברים על זה מספיק, אלא במקרים כמו אלו, מקרי קיצון שלא מייצגים את הסובלים מדיכאון, אלא רק את המקרה עצמו, שהקשר בינו לבין דיכאון נראה די רופף כרגע.

דיכאון הוא מפחיד, בייחוד את מי שסובל ממנו, אבל גם את מי שמאמין שהדיכאון הוא מדבק, או גורם לתוקפנות, או כל אמונה מוטעית אחרת.

נשארתי בלי חברים, הדיכאון הוביל לבדידות, והוא לא עוזב, וכן, חשוב לי שיבינו שדיכאון הוא לא מדבק, שלא צריך להתרחק ממי שסובל מדיכאון, ושיש שלב שבו אפשר אפילו לתמוך ולסייע במאבק הזה.

זה חשוב לי באופן אישי, כי אני חווה על הבשר שלי מדי יום את ההשלכות של הדיכאון, ואני עוד זוכרת שניסיתי לחייך, לזייף את החיוך כדי שלא יידעו שמשהו לא בסדר, הסתרתי את זה, אבל זה לא עזר, מגיע השלב שקשה יותר לזייף חיוך ומשם מתחילה הקריסה והבדידות הבלתי נסבלת.

אני מתמודדת עם הדיכאון מזה שנים רבות, ומעולם לא רצחתי או ניסיתי לרצוח בגללו, וזה לא הדיכאון שיגרום לי להרים את הקול, כי אני אנושית כמו אחרים, ויש לי את המורכבות שלי, את הכפתורים שלי, ולפעמים לוחצים עליהם, וכמו כולם, גם לי יש דעות משלי, ויש בי הרבה יותר מהדיכאון והבדידות, ולא כל פעולה שלי נובעת מהם.

לא רציתי לכתוב על ההתרסקות, אבל לא יכולתי להתעלם.