זו הפעם השנייה שמתחילים הדיבורים על סגירת האתר הזה.

אתר שאני כותבת בו כבר למעלה מעשר שנים, בחיים לא התמדתי במשהו כמו שאני מתמידה בכתיבה.

לא ברור לי למה מישהו החליט שצריך לסגור או שכדאי לסגור, לא נראה לי שזה קשור לשיקולים כלכליים, אלא לשינוי במהות האתר: אתר שפעם היה שער, שהיה בו תוכן גולשים משמעותי ושרכש אתר שהורכב מתוכן גולשים, מוזג עם חברת חדשות, והיום הוא בשליטתה המלאה.

זה לא מה שהיה פעם, אפילו העלה של הנענע כבר מזמן איננו, רק השם נשאר.

היום זה אתר של תוכן טלוויזיוני ושל קניות, הבלוגים נדחקו לתחתית.

אני מבינה שיש שינויים, העולם משתנה במהירות מסחררת, אבל האם זו התשובה?

התחלתי לכתוב כאן כשהייתי בתיכון, עם כל מה שמלווה את גיל הנעורים, וכמה תוספות אישיות, כמו מחלת הסוכרת שהחליטה להופיע בגיל צעיר, הבדידות והדיכאון שלא עוזבים אותי מאז, וכמובן, גם על נושאים אקטואליים, בעיקר פוליטיים, לא יכולתי לוותר.

תכנית ההתנתקות (או העקירה, או הגירוש, זה לא ממש משנה איך קוראים לזה, התוצאה היא שחשובה כאן, והיא גדולה יותר מכל הגדרה) העסיקה אותי אז, לא יכולתי לוותר על הכתיבה בנושא הזה.

בחירות, ממשלות, שחיתות, אירועים שמתרחשים כאן, מבצעים צבאיים ומלחמות, שחרור מחבלים, לא יכולתי לוותר על ההזדמנות להביע את דעתי, גם כשהיא לא מקובלת, ואולי בגלל זה חשוב לי שהאתר הזה יישאר.

חשבתי רבות על סגירה, נהיה לי קשה לכתוב ולהתבטא, נמאס לי לכתוב על הבדידות ועל הקשיים, אבל לא יכולתי, בעיקר כי האתר הזה הוא מקור קטן לתקווה, שאולי מישהו קורא את זה, אולי עוד אמצא אדם שיקשיב לי.

חשבתי שיום אחד אסגור את הבלוג עם חדשות טובות, עם שבירת המעגל העצוב הזה, קיוויתי שזו תהיה הדרך שבה הוא ייסגר, ולא בגלל החלטות של אנשים שככל הנראה, לא ממש מכירים את האתר ואת קהילת המשתמשים שלו.

זה היה שונה בהתחלה, אבל האתר גדל ולאחרונה קטן, זה טבעי לנוכח ההתפתחויות.

אבל אני רוצה לדעת שאני יכולה להמשיך לכתוב, אם אני רוצה לכתוב.

לפני למעלה משנה כבר אמרתי שזה הקול שלי, ואני לא רוצה שישתיקו אותי.

יש לי מספיק מזה, והאתר הזה הוא המקום היחיד שבו אני כמעט ולא חוששת להביע את עצמי.

אמנם הכתיבה לא מרפאת את הפצעים, אבל היא בהחלט עוזרת לי לחשוב על הדברים, להגיע למסקנות, או לפחות לנסות, וגם זה חשוב.

האמת היא שכיום זו פחות או יותר האפשרות היחידה שלי להתבטא, על ידי הכתיבה, ככה זה כשאין חברים ואין חיי חברה.

עברה שנה, אבל אני עדיין לא מוכנה לאבד את הקול שלי, אני מבינה שזה נראה מטופש לצופה מהצד, אבל מבחינתי לעצם קיומו של האתר יש חשיבות, כפי שיש בעיניי חשיבות לקיומם של ערוץ עשר והערוץ הראשון – לא צריך לצפות בהם כדי להבין שהם חשובים, והעובדים בהם נאבקים בכל פעם שחרב הקיצוצים או הסגירה מונפת.

ברור לי שלנו אין את אותו הכוח שיש לאנשי התקשורת, ושזה לא דומה, הפרנסה של הכותבים כאן לא תלויה בבלוגים, וזה נראה כמו תחביב, אבל גם כאן, מי שהקדיש שנים לכתיבה, לא רוצה שהאתר ייסגר, ולא מוכן לוותר על הכתיבה, ובייחוד לא מוכן שהתכנים שהוא יצר כאן ייעלמו ביום אחד כאילו לא היו.

אני רוצה לשבח את טליק, שמעדכן אותנו במתרחש ושמנסה (בפעם השנייה) למנוע את סגירת האתר, כולל פרסומים שמעבר לישראבלוג. טליק, תודה על העבודה הקשה.