אני תוהה כמה אנשים חוץ ממני מחזיקים את עצמם בכוח.

החלטתי, ביני לבין עצמי, לצמצם את הכתיבה על הבדידות והאומללות, אבל זה קשה כרגע, זו אחת התקופות שאני מוצאת את עצמי מתקשה להתרכז, לא יכולה למקד את עצמי, לא מסוגלת לתפקד.

רע לי ואני לא רוצה להסתיר את זה.

לא השגתי שום דבר בחיים, נמאס לי להחזיק את עצמי, נמאס לי לחכות למשהו טוב שיקרה.

אני לא מרוצה מעצמי, משום דבר בעצמי, אני רק מנסה להעביר את הזמן כי אני לא מסוגלת לתפקד יותר.

שתיקה יכולה להיות הרסנית.

לא סיפרתי להרבה אנשים על הדיכאון, ואלו שכן סיפרתי להם והבינו לכאורה את משמעות הדיכאון, נעלמו מחיי.

נפגעתי, מכל אותן הבטחות שלא מומשו, מכל אותם אנשים שלא נשארו, מהאמת שלא מצאה חן בעיניי, שאולי מעולם לא היו לי חברים.

נפגעתי גם מאלה שלא ידעו, מאלה שאולי הרגישו והבינו, אבל לא שמעו את זה ממני, ובכל זאת, בחרו שלא לכלול אותי בחיים שלהם.

כולם בחרו באותה הדרך, בחרו שלא לכלול אותי בחיים שלהם, לא לדבר ולא לשאול לשלומי, אולי רק במקרה של מפגש אקראי.

נשארתי לבד.

עם המחשבות האלה, בדממה הזו, במקום הזה.

הם לא יודעים מדבר, אבל אני מאשימה אותם, באופן חלקי כמובן, גם בהתדרדרות הבריאותית שלי.

יש לי הרגשה שכל זה היה נראה הרבה פחות גרוע אם לא הייתי לבד.

לאחוז בכל מה שרק אפשר, בכל רגע נתון, בכל הכוח שרק אפשר.

לא רציתי בדרך הזו, לא רציתי לחיות כדי לשרוד, כדי לנקום.

לא בחרתי בבדידות, על אף שלעיתים אני תוהה אם אין לי שום אחריות להגעה למצב הזה, או שאולי יש כאן אשמה תורמת.

החיים קשים יותר כשמדברים אל הקירות.

אני נהיית קשה יותר, קשוחה יותר, קרה יותר ככל שעובר הזמן.

מצד שני, אין לי ספק שאני על הקצה.

כבר תקופה ארוכה שאני מזכירה את הגבול הזה שבין השפיות לאובדנה, ותוהה מה עדיף, וכנראה שאין תשובה חד משמעית למי שנמצא במצב שלי, השפיות לא עוזרת להתמודד עם הבדידות.

מבחינה רגשית, לא נדרש הרבה על מנת להביא אותי לסף התמוטטות מוחלטת.

אין לי אפשרות לדעת מה יקרה אז, כמה עמוק הבור הזה עוד יכול להיות.

לפעמים אני מתקשה להאמין שבגיל שלי אני עדיין נאלצת להחזיק חזק מדי יום, ולהתאמץ שלא להתפרק לגמרי, מתקשה להאמין כמה שנים זה נמשך (למעלה ממחצית חיי עברו עליי בצורה כזו), לא רוצה שזה יימשך עוד זמן רב.

אני לא רואה את הדרך החוצה, ואני עדיין מחזיקה חזק, נאחזת בחלום שאולי יעזור לי לצאת מזה, אבל יש ימים שקשה לי להיאחז בו, שזה קשה מדי.

אני שורדת ולא מבינה למה ואיך, אני שורדת ולא מצליחה לחיות מעבר להישרדות הבסיסית הזו.

זה לא מספיק, לא מספיק לשרוד, לא מספיק רק לנשום, אבל אני לא מסוגלת לעשות שום דבר מעבר לזה, הדיכאון חזק מדי, ואני כבר יודעת שהתרופות שנמכרות בבתי המרקחת לא יעזרו.

זה לא מספיק, אבל אין שום פתרון אחר באופק.