הייתי רוצה לכתוב עכשיו על פוליטיקה, על הרכבת הקלה, על מזג האוויר שהשתגע, אבל אני לא מסוגלת לחשוב ולנסח את המחשבות שלי בשפה נהירה.

קשה לי עם המציאות שאני חיה בה, ואני לא יודעת איך להתמודד בצורה אחרת, ואני לא מבינה איך הגעתי לזה.

זו התמוטטות איטית ומייסרת, הן נפשית והן גופנית.

אומרים שאסור להתלונן, לחשוב טוב ויהיה טוב, מחשבה יוצרת מציאות.

אז לא היו לי מחשבות כאלה, אבל המציאות מכה בי בכל יום מחדש.

אי אפשר להתעלם מזה, גם אם מעסיקים את המוח שעות נוספות, בסוף המציאות סוטרת, מפכחת.

אף אחד לא אומר שעדיף להתלונן ולהוציא את מה שמצטבר בפנים לפני שזה יגרום לנזק.

זה לא מקובל בחברה שלנו, אולי לא מקובל בשום חברה, מי שמתלונן נחשב למאוס, ובסופו של דבר ימצא עצמו מנודה.

אף אחד לא רוצה לשמוע תלונות, החיים של כולנו לא קלים, אנחנו לא רוצים לשמוע על צרות של אחרים.

זה בהחלט לא נעים לשמוע תלונות של אחרים, אבל הרבה יותר לא נעים כשאף אחד לא מקשיב.

זו חומה שהולכת ונבנית לגובה ולאורך, וככל שעובר הזמן, כך קשה יותר לטפס מעליה או לעקוף אותה.

אך האם זו מלחמה אבודה עבורי?

למעלה מעשר שנים שאני מרגישה שאני נאבקת, כך או אחרת, בבעיות שלי, בעיקר הדיכאון והבדידות מהווים מקור לתשישות שלי, אך גם המחלות הגופניות לא מקלות עליי.

הייתי רוצה להציב מראה בפני כולם, בעיקר אלה שהכרתי, להראות להם שלכולם יש פגמים, גם לי, ושכולנו דומים במרכיבים מסוימים, גם אם ביתר אנו שונים לחלוטין.

היותנו בני אנוש היא המכנה המשותף הרחב ביותר, והצרכים שלנו הם בסיסיים וזהים.

לא צריך ללמוד מדעי החברה או מדעי החיים בשביל זה, רק צריך לחשוב בהיגיון.

לפתוח את הראש ואת האוזניים, לפקוח עיניים ולהסתכל סביב.

כולנו חוטאים, כולנו טועים, זה אנושי ומוכר.

אבל בינינו מסתתרים להם הבודדים, אנשים כמוני, שלא באמת מסתתרים כמו שהם מרגישים שאף אחד לא רואה אותם, שאף אחד לא רוצה לראות אותם.

הם ממש שם, עובדים בשולחן ליד, לומדים בכיסא שלידכם, גרים בבית ממול, מדברים ומרגישים שאתם לא באמת מקשיבים, או שאולי הם מאמינים שאתם מקשיבים, ומתאכזבים בשלב מאוחר יותר לגלות שאתם לא זוכרים אותם בכלל.

הם שם, והם דומים לכם. אם רק תביטו, רק תנסו, תוכלו למצוא את הדמיון.

אבל לא אמרתי להם את זה.

לא סיפרתי להם שאני מרגישה לבד כל הזמן, שאני בודדה וצריכה את החברה שלהם, וגם אם ניסיתי, הרגשתי שנחסמתי בצורה זו או אחרת.

לא סיפרתי שאני מאוכזבת מכך שלא מתקשרים אליי ולא רוצים לראות אותי, לא הדגשתי את הכאב שלי ברגע שהבנתי שלא אכפת להם ממני.

הדממה שהגיעה הייתה מטרידה יותר מהמחשבה על כך שבמשך שנים הייתה לי אשליה שיש שם מישהו, שהאמנתי שברגע האמת יהיה לי עם מי לדבר, גם אחרי שפעמים רבות הבנתי, גם אם לא רציתי להבין, שאין שם אף אחד.

היום אני משוכנעת שההרעה במצבי הבריאותי קשורה קשר הדוק לבדידות שאני שרויה בה, לדחק שהיא יוצרת.

כבר אמרנו שהבדידות מזיקה לבריאות?