אני לא רוצה להתמודד עם הבעיות שלי, אני רוצה לפתור אותן.

לא רוצה עוד התמודדות של שנים על גבי שנים, לא רוצה את חוסר הבהירות הזו, לא רוצה לסבול עוד.

נמאס לי מזה שאני צריכה להתמודד לבד, באמת שנמאס לי, ונמאס לי מחוסר היכולת להתרכז בדברים אחרים, רוב הזמן אני לא מחוברת למה שאני צריכה לעשות, זה כבר חצה כל גבול.

אני רוצה את פתרון הקסם, רוצה שיהיה סוף לזה, בצורה זו או אחרת, לכאן או לכאן, קיצוניות אחת או השנייה, העיקר שזה יהיה בגדר עבר ולא הווה.

לא רוצה לחשוב האם אני בדיוק על הקו או שאני קצת מתרחקת ממנו, או שאני רוצה לחצות אותו, לא רוצה את המחשבות האלה שגורמות לי להאמין שאולי בכל זאת חציתי את הקו, אם אני מייחלת להיות בצדו השני.

זה מצטבר בפנים וזה הולך ונהיה גוש מוצק שאי אפשר להיפטר ממנו.

זו הדממה שמשתקת והורסת, שוברת את הנפש ואת הגוף.

אני לא צריכה שיגידו לי שיש מחקרים המראים שבריאות הנפש משפיעה על הגוף, אני חיה את זה בכל יום ויום, אני סובלת מזה בכל יום ויום.

אני כועסת, לא, זועמת על המצב הזה שאני נמצאת בו, על אלו שעזבו, שהחליטו שאני לא מספיק טובה כדי להיות חלק מהחיים שלהם.

אני מקללת בלב בכל יום, לפעמים מחליקה קללה גם בקול רם, נמאס לי לשתוק!

נמאס לי להעמיד פנים שאני בסדר בשעה שאני כל כך רחוקה מבסדר, בשעה שהדממה מקיפה אותי.

אני מחזיקה חזק וזה כואב, כואב בכל הגוף, לא ישנה כמו שצריך, לא מצליחה לנהל את החיים שלי.

ההתמודדות הזו נמשכת הרבה יותר מעשר שנים.

אבל אז, לפני כמעט אחת עשרה שנים, משהו השתנה, ודברים נהיו ברורים קצת יותר, וככל שחלף הזמן הם הפכו לברורים יותר ויותר, גם כשלא רציתי לראות: הייתי לבד.

ההבנה הזו, שאין למי לפנות, הייתה כואבת.

זה כואב להתפכח, וזה נכון גם לגבי דברים אחרים בחיים, כי לפעמים הרבה יותר נוח לעצום עיניים ולא לראות את מה שעומד מולנו, לפעמים הרבה יותר קל לחיות באשליות.

החיים שלי היו יכולים להיראות אחרת לו דברים מסוימים היו קורים ואחרים לא היו קורים, וזה מסוכן להיכנס למחשבות כאלה, הצירוף "מה אם" יכול לגרור את האדם לתסכול גדול.

האמת היא שהיום אני מרגישה שאני לא מספיק טובה, תמיד חוששת מפני זה, ומחפשת את האישור, שאני מספיק טובה, שאני לא הבעיה כאן.

אבל אף אחד לא אומר את זה, אף אחד לא מאשר שאני מספיק טובה, אז אולי בכל זאת אני לא מספיק טובה.

אני לא יכולה לפתור את כל זה לבד.

עד היום התמודדתי, ואני חייבת לציין שעשיתי זה בצורה די מרשימה יחסית למה שבאמת רציתי לעשות, נשארתי חזקה גם כשהרגשתי חלשה.

נאבקתי בכל יום בדיכאון ובבדידות, בכל הרגשות שמתלווים לזה, בדממה הזו, ואני בטוחה שנגרם לי נזק מכל זה, מהבחינה הגופנית, הדחק מיתרגם לשיבושים מסוימים בגוף, ורואים את זה.

הבור הזה אפל מדי, עמוק מדי מכדי לצאת ממנו לבד, ובאיזשהו שלב כבר שכחתי איך נראה העולם שבחוץ, איך זה נראה למי שלא נמצא בבור כמוני.

אבל יש לכל זה מחיר, והוא כבד, ונמאס לי לשלם אותו, אז אני רוצה שיהיה לזה סוף, פתרון, לכאן או לכאן, ואני יודעת שלרצון שלי אין משמעות, אני יודעת שעצם זה שאני מייחלת למשהו, לא אומר שיש איזשהו סיכוי שזה יקרה, אבל אני לא יכולה להמשיך לחיות ככה, כי אלו לא חיים.