נשימה עמוקה ואחיזה חזקה.

לעצום את העיניים ולהתעלם מהמציאות, זה קל יותר ככה.

לשייט לעולם אחר, טוב יותר.

רצף פעולות פשוט, כמעט יעיל, ככה מתמודדים.

החגים כבר כאן, אני לא אוהבת את החגים, לא של תחילת השנה ולא אלו שבאמצע, נדמה שתמיד יש לי תירוצים למה אני לא אוהבת כל חג, אבל האמת היא שאני לא צריכה תזכורת לבדידות שלי, אני חווה אותה בכל יום.

חגים ויום ההולדת שלי, כמובן, כי גם הוא הפך ליום מריר שכזה, השקט לא תמיד בריא, לא כשרוצים לשבור אותו.

אבל אני לא מצליחה להתנתק לגמרי, חרף רצוני להתנתק ולו לרגע, אני לא מצליחה לשכוח מהבדידות, מהכעס ומהכאב שלי.

אי אפשר לדבר על זה בקול רם, זה נשמע רע, בחורה שמקטרת על הבדידות שלה ועל אלו שעזבו, בשעה שיש כאלה שנלחמים על החיים, כאלה שמתמודדים עם סרטן ועם מחלות נוראיות.

אז זה לא אותו הדבר, נכון, אבל אלו שמתמודדים טוב בדרך כלל מוקפים במעגל תומך, משפחה וחברים, אנשים שאפשר לסמוך עליהם.

לי אין את זה, ומבחינתי זה גרוע מאוד, כי יש את הידיעה הזו בקצה שם, שמדי פעם נדחפת קדימה, המחשבה הזו שאם יקרה לי משהו, אף אחד לא ישאל, לאף אחד לא יהיה אכפת.

אני לא יכולה לשכוח את התיכון, את התחושה שאף אחד לא רוצה לשמוע, אף אחד לא רוצה להקשיב, ודווקא אז חיפשתי את זה, והיום אני לא מצליחה להשתחרר דווקא מהזכרונות האלה, מי שאמורים היו להקשיב, וגם מי שהקשיבו אבל לא הבינו, כי בכל זאת ניסיתי לשנות, בכל זאת פניתי שוב ושוב עד שהבנתי ששום דבר לא עוזר.

לא סיפרתי על כל מה שעובר לי בראש.

אסור לספר על זה, זה אפל מדי, זה מסוכן מדי, והתוויות תמיד יודבקו.

אז עוד לא הבנתי כמה חשוב להחזיק חזק ולעצום את העיניים, עשיתי את זה, אבל בלי ההבנה שזה מה שמחזיק אותי עם הראש מעל המים.

רע לי ואין לי כוח לדבר, אין לי כוח לצעוק, ויש לי רצון לקום ולעשות בדיוק את זה.

כל הפחדים כולם יוצאים מהחורים ומתחילים לעבור מול העיניים שלי, והפחד הכי גדול שלי הוא מהעבר, משונה ככל שזה נשמע, אני מפחדת שהעבר יחזור על עצמו.

מפחדת להיתקל בקירות, למצוא עצמי שוב בוכה כי נפגעתי, להבין ששוב אין על מי לסמוך.

אני רוצה לגשת לכל אחד מהם, כל אחד שהיה מעורב ביצירת העבר הזה, ולעמת אותם עם המציאות שלי, עם מה שהם לא רצו לראות, עם התשובות שהם מעולם לא רצו לקבל.

יהיה לי קשה להסביר איך בכל זאת שרדתי, בניגוד גמור לכל היגיון, בניגוד גמור לרצוני שלי, אבל זה לא באמת משנה, כי הסיכוי שאני אעמת מישהו מול המציאות הוא קלוש.

אז אני נושמת עמוק, מחזיקה חזק ועוצמת עיניים, ובינתיים הימים עוברים.

עוד שנה עברית נגמרת, חדשה מתחילה, ואני עדיין לבד.