מדי פעם אני מרגישה שזה מוגזם.

כל מה שקורה סביבי, ובעיקר מה שבתוכי, המלחמה הארוכה הזו, הניסיון הנואש להיאחז חזק.

אני לא מבינה למה אני ממשיכה לעשות את זה לעצמי, שום דבר טוב לא יוצא מזה.

זה מאבק ארוך, וזו לא מחלה שאפשר לראות בבדיקות ולטפל בתרופות, זו רק הבדידות שאין דרך להילחם בה לבד.

זה כל כך מסובך, מתיש, מייאש, מתסכל, מאכזב, מבלבל עד שאין לי מושג מה לעשות.

להמשיך להחזיק חזק או לוותר?

לתת לעצמי עוד סיכוי לחיים סבירים, או להיכנע?

כל הפעולות הבסיסיות הן בדיוק כאלה: בסיסיות.

הן לא מספקות לנו אושר, הן מספקות לנו הישרדות, ואין ספק שההישרדות חשובה על מנת לחיות טוב, על מנת לזכות במנה קטנה של אושר.

המילים היחידות שנשמעות מגיעות עם לחן, ואני לא יכולה שלא להגביר את העוצמה קצת, ועוד קצת, כי אני זקוקה להן, הן מים ואוויר בשבילי.

מוסיקה ותרבות בכלל הן המזון של הנפש, ובשבילי זה חלק בלתי נפרד, כי בלי המוסיקה יהיה שקט מדי, והשקט מזמן מחשבות.

אבל בשלב מסוים ביום מגיעה גם הדממה הזו, והיא מטביעה אותי, תזכורת שלא נפסקת למצב שאי אפשר לצאת ממנו.

אולי זו המגפה של הדור הזה, של המאה הזו, הבדידות היא מגפה, אבל היא לא מידבקת, והטיפול היחיד לה הוא הימנעות מבידוד.

לא נידוי, אלא קבלה, אבל קשה לקבל אדם שהבדידות הכניעה אותו, קשה לקבל חזרה לחברה את מי שהורחק ממנה בעבר והצלקות ניכרות עליו.

קשה לקבל את מי שהחיוך לא מרוח על פניו, מי שכבר לא יודע איך חוזרים, מי שלא יודע איזו דלת היא הנכונה.

מעולם לא השתלבתי, לא הייתי חלק בלתי נפרד, תמיד הייתי זו שלא מתאימה, כך הרגשתי במשך שנים, גם אם לא תמיד הבנתי את זה ולא הצלחתי לנסח את זה בצורה הזו.

תמיד הייתי שונה מאחרים, והיום אני לא חושבת שזה רע, השוני הוא שמייחד את האדם, אבל פעם ניסיתי להיות כמו כולם, ניסיתי להשתלב.

אבל עם השנים הרגשתי שאני נדחקת עוד ועוד, הבדידות לא הגיעה משום מקום, היא לא רק בראש שלי, השקט הזה רק התגבר עם השנים.

אני לא בטוחה שיש לי מקום בחברה, לא בטוחה שאוכל להשתלב.

בשלב מסוים החשש הזה, ניסיון העבר, משתק.

לא כי אני לא רוצה להיות חלק, אלא כי אני יודעת שהסיכויים הם קלושים, ואני ממשיכה להחזיק חזק כי סיכוי קלוש הוא עדיין סיכוי.